טריגר

[מאפרת בשאנטי]

טריגר

סליחה אם זו תהיה הודעה לא רגישה אבל אני כותבת את מה שאני מרגישה......


יותר גרוע מלהיות שמנה זה להיות רזה לשעבר.
אחד הדברים שתמיד הכי הציקו לי כשהייתי עותה במשקל זה שהדבר הראשון שאנשים ייראו זה שהשמנתי....
זה היה הרבה יותר קל להכיר אנשים חדשים כשאני במשקל תקין מאשר לפגוש אנשים "ישנים" שהכירו אותי ממש רזה.....


אז מאז שאני "מטפלת" (באופן רשמי אהיה רק בעוד כמה חודשים אבל עדיין....) מאד חשוב לי, הכי חשוב לי, להיות עירנית ומרוכזת.
להיות מסוגלת להקשיב ולהגיב בצורה חדה, להתעניין באמת.... וכל זה..
עם הזמן אמרתי לעצמי ייאלה בקטנה אני לא אהיה הכי רזה אבל אני אהיה מטפלת טובה זה מה שחשוב..
ושחררתי ממש.

בכל מקרה, עליתי ועליתי וכל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא כ"כ נורא וכל זה.....


ואז

לפני כמה ימים ישבתי לי עם חברה בשיעור ואז מישהי שבדיוק יום קודם זיהיתי אותה כאנורקסית הסתובבה אלינו ואומרת לי בשיא החוצפה שלה "מאפרת, תגידי את בהריון?"
לרגע נאלמתי, אני חושבת שזו הייתה התממשות הסיוט הכי גדול שלי, ממצב של כמעט התעלפות הצלחתי לסגל ארשת פנים מבודחת ולשאול בחיוך "לא.. למה?"
"אז.... לא יודעת... מה, ממש השמנת?"

בלעתי את הלשון.
חברה שלי שישבה לידי ויודעת על התסביכים שלי בנושא הביטה עלי במבט מוכה הלם, וההיא שיושבת מלפנינו, שבכלל מי מדבר איתה או דיבר איתה אי פעם ומה נראה לה שהיא באה לי ביציאה כזו, עוד המשיכה ופנתה אל החברה שלי:
"מה, לא? היא הייתה ממש רזה..."
חברתי ענתה לה "בחייך...", גם היא הייתה בהלם, כמובן שלא כמוני.. אבל בטח כבר צפתה את מה שעומד לבוא.
ההיא הסתובבה חזרה אחרי שחייכה אלי חיוך ממזרי ואני צחקתי, ואחרי כמה שניות של שתיקה כתבתי לחברה שלידי על דף:
OMG

אחכ הלכתי לשירותים להרגע..
הייתי בטוחה שאני פורצת בבכי אבל משום מה כלום לא הגיע.
רק החלטה.
ההחלטה הזו שאני מנסה להתחמק ממנה כבר שנה שלמה ותמיד קורצת לי מכל מיני פינות.....

אני חוזרת להיות רזה.

 

[אלומת האור]

את מי בדיוק את מנסה להעניש על כך שהיא

אידיוטית עם טקט של היפופוטם?
אנשים אידיוטים יש סביבנו כל הזמן, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. אי אפשר לשנות את העובדה המצערת הזאת.
את באמת חושבת שאת צריכה לזרוק עכשיו את כל מה שהשגת רק כדי שיגידו לך "רזית"? רק בשביל לעשות דווקא למישהי שאת אפילו לא יודעת איך קוראים לה? רק בכדי שלא ישאלו אותך אם את בהיריון? so fucking be it! למי אכפת מה היא אמרה???
ומה עם ההחלטה להיות מטפלת טובה וקשובה וערנית? איך בדיוק תצליחי לעשות את זה אם לא תזיני את הגוף שלך?
חבל שאת נותנת להערה מפגרת לשנות לך את החיים ולדרדר אותך ככה. ממש ממש חבל.
מה אומרת המטפלת שלך? את עדיין הולכת אליה?

 

[lital172]

אוח.

זה כואב איך אנחנו עולים לדרך הנכונה עודים הכל כדי לא ליפול לצדדים. ממש מתאמצים. עוברים דברים ולומדים . וממש מתחילים להרגיש טוב עם עצמנו וכבר נעים ולא מפחיד להודות בזה ואז בא השוק והמבחן הזה שצריך לעמוד. מכעיס כמה לא משנה איזה בן אדם זה יהיה ... מי שנוגע בנושא הזה מרעיד לנו את הקרקע ואחר כך קשה לחזור למוטב. הלוואי והם היו טיפה מבינים שאחרי שהם מסתובבים והולכים מה נשאר בבן אדם. מה מתחולל בתוכנו . הדבר שאנחנו נלחמים לא ליפול ממנו ואליו . בשניה זה קורה. אוף בא לי להגיד לך שזה כל כך לא שווה את זה . שהבחירה שלך להיות מטפלת טובה זה מה שיעשה לך הכי טוב ויקדם אותך. שלא תפחדי מהטוב הזה. מהשחרור הזה . ממה שחיית עד עכשיו בלי להית הכלא של עצמך. אז היא אמרה .. מי היא בכלל. את יודעת כמה עברת כדי להגיע לרגע הזה. אל תתני לאף אחד לקחת לך את היציבות. את הכי בסדר שיש . את יודעת כמה נלחמת להרגיש בסדר. ואת הרבה אבל הרבה יותר חכמה מזה. מלחזור לטירוף . אז עדיף לבלוע את הרוק מהמילים האלו ולא לאבד שוב את עצמך ואת כל מה שאת משיגה לעצמך לא? שילכו לעזאזל. בבקשה שמרי עליך.....

ותמיד תזכרי שאחרי שנושמים ועוברים את זה .. חושבים יותר ברור והגיוני . תני לעצמך את הזמן הזה טוב? חיבוק גדול.

 

[קולדון]

תקשיבי.. אני יודעת שזה נוראי. ונחווה זוועה.

אבל אל תשכחי שה רגע אחד, שבו דעה של מישהי אחת, ולא בריאה במיוחד (או מעוררת השראה לחילופין)- חשפה אותך לסיוט הכי גדול שלך.

אז... לא נעים. ברור. אבל מה - עכשיו תשתעבדי בחזרה להפרעות אכילה בגלל דיעה של מישהי אחת?
כתבת שזיהית אותה כאנורקטית. זה נשמע לי נורא, גם להיות אנורקטית וגם לדפוק הערה טריגרית כזו, במכוון... זה לא יכול להיות תמים במיוחד.

אישית, קרה לי כבר שחשפו אותי לחרדות הכי גדולות שלי. ואפשר להתמודד עם זה ולא רק שאפשר- זה גם ממש משחרר אותך מזה בסופו של דבר.

את צריכה להמשיך בתהליך הטיפול בעצמך. להמשיךל ולא לעצור או לחזור אחורה בגלל טריגר רמת חרדה 10. בסדר, נחשפת לזה. לא נעים ולא רצוי. עכשיו זה זמן טוב לעשות משוואת בעד נגד חדשה
להזכר ולא לשכוח את כל הסבל שהיית בו שלא לדבר על הבדידות שהפרעות אכילה מביאות איתן, ואת הצימצום המוחי והרגשי.
את כל זה את רוצה כדי שאיזו אנורקטית חולה תחשוב שאת רזה?

 

[קולדון]

וגם, בשיא הכנות,

יוצא לי מידי פעם לפגוש אנשים מהעבר, בדרך כלל עם השנים רובם עלו במשקל. וסבבה, אני שמה לב לזה, אבל אז מה???
ומידי פעם אנשים עולים ויורדים, זה לא כזה ביג דיל. זה קורה הרבה גם בעולם הבריאים למיניהם.

ממקום בריא (שנלחמתי הרבה עליו) אני באמת לא שופטת אנשים לפי כמה הם העלו או ירדו במשקל. זה לא כזה מעניין אותי או לא כזה פרט חשוב באישיות שלהם מבחינתי. ממש כלום.

ואישית, אני מבינה אותך כי כשחזרתי לארץ מהולנד, חזרתי בריאה במשקל תקין. וכל כל כל אנשים שהכרתי- הכירו אותי במשך כמה שנים בתת משקל קיצוני שהם זיהו אותי איתו. כולל המשפחה.
וחטפתי הערות מכולם, ומבטים.
ואבא שלי שאל אותי בעדינות אם אני לא מפחדת להיות בסוף כמו אמא שלי (שהיא במשקל עודף די גדול) וחשף אותי (בדאגתו הכנה..חחח...) להסטרייה פנימית אישית שהיא חלק מסויים ולא קטצ'יק מהסיבה שבגללה נכנסתי לאנורקסיה מלכתחילה.

אז בולעים את הרוק או הלשון... ואז נושמים חזק ומבינים שאת מה שאת עושה עכשיו בשביל עצמך- לאף אחד בעולם אין זכות לקלקל.
אני הרגשתי אחרי שעליתי במשקל שעשיתי כזו דרך ארוכה ואיומה וקשה ונוראית... וכעסתי כל כך ובטח, מה נראה לי, המחשבה לדפוק מייד ירידה עברה לי בראש.
ואז את קולטת... שלא את כבר יותר חזקה מזה. ואני בטוחה שאת יותר חזקה מזה כי הגעת לאן שאת הגעת למרות מיליון תאקלים בדרך.
ונלחמת על עצמך ועשית דברים מדהימים בשביל עצמך בשנה האחרונה.
ואני לא ארשה לך להרוס את זה בגלל בחורה מטומטמת!
וכן, את סופר רגישה עכשיו לטריגרים, וזו מן הסתם לא רק ההערה הזו שלה אלא דברים שרצים לך בראש.. אבל את חייבת ללמוד להתמודד איתם.
אחרת מה? תכנסי ותצאי מהפרעות אכילה כל החיים? תרדי עכשיו ואז תזכרי שוואללה- אנורקסיה זה חרא.. ותתחילי להעלות שוב ועוד הפעם תתקלי בכל האנשים האלו שמכירים אותך מתקופה רזה יותר ושוב יהיה לך קשה?
תעברי את הגשר הזה ואל תסתכלי אחורה, תשרפי אותו.
עם הזמן כל האנשים יתרגלו אלייך. נחשי מה? אנשים מתרגלים תוך כמה דקות לשינוי. ועם הזמן את תקבלי את עצמך ותלמדי לאהוב את עצמך בזכות כל הדברים האלו שהם באמת את, ותפטרי כבר מהאשלייה שלהיות במשקל נמוך יותר יביא לך איזשהו אושר.
כל מה שזה יביא לך- זו הקלה מאוד מאוד עצובה. של באנשם שיכול טיפה יותר לסבול את עצמו רק במשקל שהוא לא הוא. כלומר- הוא לא באמת אוהב את עצמו או סובל את עצמו לצורך העניין.
את לא רוצה להיות במקום הזה. את במקום הרבה יותר טוב, וחשוב יותר, את במקום שהוא בדרך למקום טוב באמת, אמיתי וחזק. אז אל תוותרי- תתמודדי עם זה ותמשיכי למרות הטריגר המחרפן.

 

[חלומותשל אחרים]

אל

לא חבל להרוס את כל מה שעשית בגלל הערה זדונית אחת?
את בעצמך אמרת שהיא אנורקטית.. המוח שלה לא ממש מתפקד כנראה (ובינינו- אנורקטיות הן עם מרושע

)
נורא קשה למצוא את הדרך החוצה אבל כל כך קל ליפול חזרה פנימה. אל תיתני לזה לקרות לך.

 

[ים של דמעות180]

וואי כמה כואב לי לשמוע

שהיא אמרה לך ככה..זה כואב כי זה בעצם חלק מהפחד די גדול שלי וזה חתיכת טריגר
רציני. אני מקווה שתצליחי לשים את המילים שלה בצד בצד האחרון של המוח שלך וממש לא תחזרי לימים האלה של פעם
של תת משקל. אם את במשקל תקין לא אחד אין שום זכות להגיד לך שאת שמנה או משו טריגרי כזה. גם אם את קצת בעודף משקל
זה נוראי מקווה שתתגברי על המילים שלה

 

[חורה]

באמת חבל

לזרוק הכל לפח בגלל מישהי שלא הצליחה לפתור את העניינים שלה.
יש למופרעות אכילה מן קטע טיפשי כזה של תחרויות אחת עם השנייה.
ומה הפרס למנצחת?
אשפוז
דיכאון
חולי
והרבה בעיות שאת בטוח מכירה אפילו יותר טוב ממני

אז תגידי לה כל הכבוד! ניצחת בתחרות האנורקסית הכי טובה של השנה!
ויש פרסים ממש "שווים"

סוף שבוע פרטי בסוויטת תל השומר!

את לא בתחרות עם אף אחת, הניצחון שלך זה שתצליחי לחיות את החלום שלך.

 

[אלומת האור]

על התגובה הזאת.

 

[מאפרת בשאנטי]

זה ממש לא קשור אליה

כלומר, לא אליה ספציפית ולמה שהיא חושבת..
מעניין לי את הטחור השמאלי בתחת מה היא חושבת עלי.
עד אותו יום אפילו לא ידעתי איך קוראים לה. (ואז שאלתי, כדי לקלל אותה בלב..)

זה העניין שזה שהשמנתי זה משהו כ"כ בולט שאפילו אנשים שאין לי שום אינטראקציה איתם שמים לזה לב ועוד ברמה כזו ששואלים אם אני בהריון!!!!!
זה זה שזה ממש בולט וממשי ואמיתי...........
זה זה שאנשים אשכרה משווים את איך שהייתי וזוכרים שהייתי "ממש רזה", ועד אותו רגע אמרתי לעצמי שזש לאין אף אחד ולא שמים לב אבל עובדה שכן.

זה זה שאני באמת, באמת שמנה. אובייקטיבית. מסתבר.

 

[קולדון]

ט

אז מה...
אז עלית קצת במשקל.

ו... העלייה הזו היא גם תוצאה של אכילה לא מאוזנת.
לפי מה שאת כותבת... את אוכלת יותר ממה שאת אמורה (נכון? ביחס לתפריט ממוצע..?)

אני לא אומרת שלא צריך להתאזן. ואני לא חושבת שאת צריכה לתת לעצמך לעלות ולעלות במשקל- כי (וסליחה על הטריגר פה) זו גם סוג של הזנחה כשלא מטפלים בזה.
ואני יודעת מעצמי שלא הייתי נותנת לעצמי להתדרדר לאכילה לא מאוזנת. עם ובלי קשר לעלייה במשקל. אבל בהחלט במיוחד אם הייתי מעלה ויורדת ככה בצורה קיצונית.

למה, אבל- המסקנה שלך לחזור לצימצומים?
לחזור להיות רזה- מאיך שהבנתי את הרוח החולה שבהודעה- לא הכוונה ל- "לחזור לאכילה שפוייה ומאוזנת וכתוצאה מכך לרדת קצת למשקל שעדיין בטווח התקין..."
אלא כוונה של לדפוק ירידה.

אני חושבת שאת צודקת שאת רוצה להרגיש ולהראות טוב, לאכול נורמאלי ולא יותר ממה שצריך. ולטפל בזה. אבל בצורה בונה ולא כזו שהורסת. אם תדפקי עכשיו ירידה, רוב הסיכויים שאח"כ ימאס לך (ובצדק) ושוב תעלי בצורה לא מאוזנת ותסבלי. ושוב תפגשי אנשים שכבר ראו אותך ככה או אחרת ויחשבו ויראו כל מיני דברים שלא בא לך שהם יראו ויחשבו.

 

[81נמסטה]

הי

אני יודעת על מה את מדברת ומתמודדת עם זה בעצמי.

יש כמה מחשבות שעוזרות לי:

הזמן מביא שינויים. אין ולא יכולה להיות לנו על זה שליטה. החיצוניות שלי תשתנה, אם אני ארצה ואם לא: יהיו לי קמטים, החזה שלי יצנח, השיער ילבין וכו'. אני רוצה ילדים ולהיות בהריון זה גם משהו שמשנה את החיצוניות באופן דרסטי ומהיר ולאו דווקא הפיך ואז מה? להילחם בזה זה כמו להתעקש להקפיא את הזמן.

האם לאנשים מסביבי באמת איכפת אם אני 5 קילו פחות או יותר? האם הם רואים בי רק משקל? וכמה חשיבות אני מייחסת למשל למשקל של אנשים מסביבי: האם חשוב לי שאנשים סביבי ייראו טוב או שיש תכונות אחרות שיותר חשובות לי?

מתוך סך כל התכונות שלי, כמה חשוב המראה החיצוני? נניח 50%? מה יש ב50% האחרים? ואם עכשיו קשה לראות משהו מעבר אז להיזכר בתקופות אחרות שבהן הייתי גאה במה שאני. הכל עדיין שם.

איך אני רוצה להיות עוד 10 שנים, 20 שנה, 30 שנה? האם אני רוצה להיות בת 60 עם הפרעת אכילה? די פתטי לא? עכשיו זה זמן טוב להפסיק.


ומשהו קונקרטי (אבל לפעמים זה הדבר היחיד שעוזר):
הפרעת אכילה לרוב גורמת לשינויים קיצוניים במשקל. כך שבאופן פרדוקסלי העיסוק באוכל והמחשבות על השמנה יגרמו לי בסופו של דבר לעלות במשקל. לאורך זמן כדי להיות רזה אני צריכה כמה שפחות לחשוב על אוכל ולהתעסק במה שאכלתי ואיך אני נראית. אצלי זה אומר גם לאכול לפי תפריט קבוע. אבל אני מנסה לדאוג שהעיסוק בתפריט ותכנון של מה לאכול יתפסו זמן מסוים וקבוע ביממה ולא יותר מזה.

מקווה שמשהו מזה עוזר
מיכל

 

[קולדון]

תודה! יופי של תגובה