ג ר נ י ו ם
New member
(טריגר)
כל היום אתמול הסתובבתי עם שורה משיר בראש: Have to face it I'm finally an addict (תרגום מילולי: "בסופו של דבר אני חייבת להודות, אני מכורה") והיא כותבת שם גם You take my hand and I'm suddenly in a bad movie, it goes on and on and why am I fascinated (שוב תרגום מילולי אינפנטילי: "אתה אוחז בידי ואני נכנסת לסרט רע זה נמשך ונמשך ונמשך ולמה אני כל כך מרותקת") ואז: Other people are leaving but I always stay till the end I paid my money, I want to see what happens. ("אנשים אחרים עוזבים אבל אני תמיד נשארת עד הסוף שילמתי על הכרטיס שלי, אני רוצה לראות מה קורה") ואז זה, הוידוי, ההודאה, Have to face it I'm finally an addict. אז גם אני הב טו פייס איט, איים פיינאלי אן אדיקט, אבל לא לרזון, לא לריקנות, אני מכורה ללא לתת לאף אחד, לשום דבר, להיכנס (זה משנה למה אני מכורה?) והבוקר התעוררתי עם שורה משיר (הפעם song, לא poetry..), והיא שרה שם, I've mastered the art of dealing slipping away without falling apart (תרגום גרוע: "אני טובה באמנות ההתמודדות, להדרדר מבלי להתפרק לגמרי"), ואני יודעת מה תגידו, מה אני הייתי אומרת למישהי שהייתה כותבת משהו כזה כאן (למשל: נכון, את לא מתפרקת *עכשיו*, אבל just wait, את עוד תתפרקי. או: אז אלה החיים שאת רוצה לחיות? *באמת*?), והתשובות שיש לי לשאלות האלה הן התשובות הרגילות, לא, אלה לא החיים שאני רוצה לחיות, אבל לא רציתי גם דברים אחרים וזה לא בדיוק עזר לי (או אולי כן רציתי, ואז אני ממילא אמורה להיענש לנצח, ואנורקסיה כרונית היא עונש אכזרי במיוחד). אבל למרבה הצער, אני טובה בהתמודדות, ואני טובה בלהתפרק בלי להתפרק, בלי להראות שאני מתפרקת. וכן, אני מחכה לתור שלי במרכז לה"א בעוד שלושה שבועות (זה הולך אחרת כאן. זו אמריקה. לא משנה מה הbmi שלך, עדיין תחכי בסבלנות בתור. הם אפילו לא שאלו אותי מה הbmi שלי, אין כאן אינטייק אפילו). ויודעות מה? אני יודעת שאני זקוקה למשהו אינטנסיבי, למשהו כמו שחף, או אשפוז, אני יודעת את זה. ואני לא יכולה (כן, אני יודעת גם מה הייתי אומרת למישהי שהיתה כותבת כאן את זה. רוצות לאתגר אותי ולשאול? כי יש לי תשובות טובות, אני מבטיחה לכן). אז אני עושה מאמצים. הם קטנים מדי. ואני כה טובה בלהתמודד בלי להתפרק שהידיעה הזאת כשלעצמה מפרקת אותי לגמרי. (אבל יודעות מה, אני לא מהסוג המתפרק, אז לא, גם הידיעה הזאת לא מפרקת אותי. the art of slipping away without falling apart.) (שוב סליחה אם אלה דברים שלא הייתן רוצות לדעת עליי, כי אני מנהלת וכו'. אני לגמרי מאמינה בהחלמה. ובהחלמה מלאה ואמיתית. רק שאני מאמינה שכדי להגיע לשם צריך מספיק עזרה. ולי, כרגע, יש את עצמי וחברים טובים. וזה לא מספיק).
כל היום אתמול הסתובבתי עם שורה משיר בראש: Have to face it I'm finally an addict (תרגום מילולי: "בסופו של דבר אני חייבת להודות, אני מכורה") והיא כותבת שם גם You take my hand and I'm suddenly in a bad movie, it goes on and on and why am I fascinated (שוב תרגום מילולי אינפנטילי: "אתה אוחז בידי ואני נכנסת לסרט רע זה נמשך ונמשך ונמשך ולמה אני כל כך מרותקת") ואז: Other people are leaving but I always stay till the end I paid my money, I want to see what happens. ("אנשים אחרים עוזבים אבל אני תמיד נשארת עד הסוף שילמתי על הכרטיס שלי, אני רוצה לראות מה קורה") ואז זה, הוידוי, ההודאה, Have to face it I'm finally an addict. אז גם אני הב טו פייס איט, איים פיינאלי אן אדיקט, אבל לא לרזון, לא לריקנות, אני מכורה ללא לתת לאף אחד, לשום דבר, להיכנס (זה משנה למה אני מכורה?) והבוקר התעוררתי עם שורה משיר (הפעם song, לא poetry..), והיא שרה שם, I've mastered the art of dealing slipping away without falling apart (תרגום גרוע: "אני טובה באמנות ההתמודדות, להדרדר מבלי להתפרק לגמרי"), ואני יודעת מה תגידו, מה אני הייתי אומרת למישהי שהייתה כותבת משהו כזה כאן (למשל: נכון, את לא מתפרקת *עכשיו*, אבל just wait, את עוד תתפרקי. או: אז אלה החיים שאת רוצה לחיות? *באמת*?), והתשובות שיש לי לשאלות האלה הן התשובות הרגילות, לא, אלה לא החיים שאני רוצה לחיות, אבל לא רציתי גם דברים אחרים וזה לא בדיוק עזר לי (או אולי כן רציתי, ואז אני ממילא אמורה להיענש לנצח, ואנורקסיה כרונית היא עונש אכזרי במיוחד). אבל למרבה הצער, אני טובה בהתמודדות, ואני טובה בלהתפרק בלי להתפרק, בלי להראות שאני מתפרקת. וכן, אני מחכה לתור שלי במרכז לה"א בעוד שלושה שבועות (זה הולך אחרת כאן. זו אמריקה. לא משנה מה הbmi שלך, עדיין תחכי בסבלנות בתור. הם אפילו לא שאלו אותי מה הbmi שלי, אין כאן אינטייק אפילו). ויודעות מה? אני יודעת שאני זקוקה למשהו אינטנסיבי, למשהו כמו שחף, או אשפוז, אני יודעת את זה. ואני לא יכולה (כן, אני יודעת גם מה הייתי אומרת למישהי שהיתה כותבת כאן את זה. רוצות לאתגר אותי ולשאול? כי יש לי תשובות טובות, אני מבטיחה לכן). אז אני עושה מאמצים. הם קטנים מדי. ואני כה טובה בלהתמודד בלי להתפרק שהידיעה הזאת כשלעצמה מפרקת אותי לגמרי. (אבל יודעות מה, אני לא מהסוג המתפרק, אז לא, גם הידיעה הזאת לא מפרקת אותי. the art of slipping away without falling apart.) (שוב סליחה אם אלה דברים שלא הייתן רוצות לדעת עליי, כי אני מנהלת וכו'. אני לגמרי מאמינה בהחלמה. ובהחלמה מלאה ואמיתית. רק שאני מאמינה שכדי להגיע לשם צריך מספיק עזרה. ולי, כרגע, יש את עצמי וחברים טובים. וזה לא מספיק).