טריגר

טריגר ../images/Emo18.gif ../images/Emo18.gif

אני לא רוצה שזה יימשך. לא מוכן להמשיך ולהרקב לתוך עצמי. אני בן 33 ומרגיש לפעמים כמו סבא שלי בן ה-89. חלש כל כך ממש כמו עלה. או-קי אז אני לא צריך שאף אחד יעזור להתקלח כמו שהוא, אבל יש ימים שבהם אני משותק לחלוטין מבחינה תיפקודית ולא יכול לעשות כלום. לעיתים קרובות כשאני שואל את עצמי מה הדבר שהכי הייתי רוצה התשובה שלי היא "מצבה פשוטה ולבנה". אני חי בסביבה שלא כל כך מבינה המה פירוש "אדם עם קשיי הסתגלות" או אפילו חולה נפש..(ולא שבהכרח יש קשר בין השניים..) אני לא יכול להסביר לסביבה שלי ואפילו לא לעצמי מה קורה איתי למה אפשר לצפות ממני , אני רק יכול לחזור על מה שאמרתי.. לשבת ולחיות על חשבון הזולת זה פתרון רע לכל אדם.. אני רוצה לתרום אבל רוצה גם לא להתאשפז בצפת בעוד חודש או לעמוד כמו לפני כמה חודשים עם חודשים עם חבל על הצוואר על ענף של עץ הדולב שליד הבית שלי. למה זה כל כך מסובך ורחוק?
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
שלום איש

איפה אתה רואה את הקושי שלך להסתגל - האם זה בלהיות עם אנשים אחרים, או להיות כמו האנשים האחרים? האם זה עניין של לעמוד בתביעות של הישגים בעבודה ובכלל? מנסה להבין אותך, היכן בדיוק הקושי.
 
אני חושב שהתשובה היא.. ../images/Emo19.gif

בלהיות כמו אנשים אחרים, ואולי אם לדייק יותר- להרגיש "באותו-גובה" כמוהם. מאז הילדות לא הייתי כמו כולם, מחלה שאני סובל ממנה, גרמה לי להגבלות מסויימות, גרמה לי להראות מאד שונה, ולהרגיש מאד שונה מסביבתי כילד, יכול להיות שזה גרם לי להתרחק, וכיוון וכך נוצר פער עצום ביכולת החברתית, ביני ובין סביבתי. כיום לא רק שכמעט אין לי סיכוי "למכור" את עצמי לאיזשהו מקום עבודה אלא גם התקשורת שלי היומיומית עם מעביד, תהיה תמיד מתוך נק´ מוצא של דימוי עצמי נחות מאד מאד. (אם כי אני מבין, שלעיתים קרובות-זה לא כך בעיני המעביד).
 
למעלה