(טריגר. זהירות)

[ג ר נ י ו ם]

(טריגר. זהירות)

איך זה יכול להיות ששלשום התייפחתי מרוב בדידות בזרועות שלו אבל שעה וחצי אחר כך העמדתי פנים כשלחצתי את הידיים של כל השאר ואיך זה יכול להיות שירדתי ככה במשקל אבל השיעור למחר מוכן וגם העבודות של הסטודנטים בדוקות, ובשמונה ועשרה בבוקר אני מתחילה ללמד, ויהיה יופי ואיך זה יכול להיות שאני עדיין כל כך חולה אבל יש לי חיים ויש לי אהבה ויש לי כסף, שאני מרוויחה תמורת עבודה קשה בעיקר, איך זה יכול להיות שעכשיו נותנים לי כסף תמורת קריאה וכתיבה איך זה יכול להיות שפעם קיבלתי כסף תמורת ("סוֹרְגֵי הַחַלוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי / לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה") ועכשיו הם נותנים לי כסף תמורת ("מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶּבת / לַעֲמֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אֱנוֹשִׁי") קריאה וכתיבה -- (זה בסדר אם אתן לא מבינות או אם אין לכן מה להגיד. אני לא מצפה מכן לשום דבר).

 

[ג ר נ י ו ם]

סליחה.והציטוטים מדליה רביקוביץ'.

 

[חלומותשל אחרים]

זה קצת מתחבר לי

למה שכתבתי בדיון של החולה מספיק ההפרש העצום הזה בין העולם הפנימי שנקרע לבין מה שאת מציגה כלפי חוץ מרגישה שאין לי ממש "זכות" לכתוב יותר רק מקווה איתך לימים קלים יותר

 

[ג ר נ י ו ם]

ברור שיש לך זכות, ותודה שהגבת

 

[אפרתs]

אולי

אני אפילו קצת מבינה (בכל זאת, היו ימים...). אבל אני מנצלת את היותי ביום חופש מאולץ לבקר אותך פה (מותר?) ולהגיד שהתגעגעתי. ורק שתדעי, שאת במהותך נוגדת את האמירה הרפטטיבית שלך פה בחתימה. היא אולי נכונה לטרגדיות אבל לכל ההצלחות עליהן את פה כותבת, אין פה מקרה יקירתי ולו שמץ שלו. תמשיכי לעשות חיל ועל הדרך תשאירי את החולי הזה בצד, אם כל הטוב הזה הוא לא שייך לך ואת בעיקר ממש לא זקוקה לו כדי לאהוב, להיות מוצלחת בעבודה או בכלל. סתם עברתי פה. נשיקה.

 

[ג ר נ י ו ם]

אפרתי. כמה טוב לקרוא ממך

ותודה על הדברים שכתבת. אני עושה מאמץ (למרות שלפעמים נראה שלא). מקווה מאוד ששלומך (ושלום כולם) טוב. נשיקה גדולה וגם חיבוק.

 

[מאפרת בשאנטי]

איך זה יכול להיות.....? כי זה הרבה פחות מסובך (או כואב) להתעסק בדברים שהם חיצוניים לך מאשר לטפל בפצעים שלך. ובנוגע ל"איך זה יכול להיות" האחרון...........

כי מה שקורה עכשיו זה מה שמגיע לך, מה שזכית בו ביושר ובכשרון חכמה ועבודה קשה.

(יכול להיות שפספסתי איזו הודעה שקדמה להודעה בה כתבת שהפסקת לעת עתה את הפגישות הטיפוליות.... אז אני שואלת, מה הסיבה?)

 

[ג ר נ י ו ם]

אני חוזרת לראות אותו מחר בבוקר

לפגישה על תנאי הטיפול (ולא, לא פספסת. ת ו ד ה שראית את זה כאן).

 

[m e r e]

כי זה ככה.

והפער הזה הוא גדול ובלתי נסבל וקשה כל כך להכלה, ואת טובה במה שאת עושה ועדיין נורא חולה וצריכה לטפל בעצמך. וכן- בעיני טיפול זה המקום שיכול לעזור לצמצם את הקיום המפוצל הזה. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן. (התקשרת לדיאטנית?). וכן- יש לך חיים ואהבה וכסף, ואת עושה את מה שאת אוהבת, ואת ראויה לכל אלו. את ראויה. (אל תהרסי את עצמך.)

 

[ג ר נ י ו ם]

פוגשת אותה מחר על הבוקר

(כלומר אחרי הפגישה עם הפסיכולוג ואחרי הפגישה עם הרופאה. בוקר טיפולי עמוס. ת ו ד ה, כל כך תודה).

 

[נולדת מחדש1]

ניסיתי להבין.

ואני בטוחה שלא הבנתי עד הסוף ואפילו אם המילים היו כתובות ברורות איני חושבת שהייתי מצליחה להבין את הכאב בנפשך כי הוא שלך. אבל קצת תחושה שהרגשתי והיא התמיהה שלך על הכוח שלך לעשות דברים, והסדר שיש בחייך, שכלפי חוץ נראים ככל אדם מתפקד אחר, אבל בפנים- כאוס. ואני רוצה לומר לך, העבודה הקשה? היא שלך. הכתיבה והקריאה? שלך. היכולת להרגיש חום והגנה (וזו יכולת חזקה) מהאדם עליו דיברת- שלך (וזה לא מובן מאליו בכלל בכלל אחרי מה שעברת). הכסף- פרי עבודתך. האהבה- היא הבנייה שלך. כל החוזק הזה- הוא חזוק שקיים בך. אז יש מקומות של חולשה. הבדידות שעליה דיברת. החולי. הירידה במשקל. אולי אנחנו חיים בחברה כל כך קיצונית ששני הכוחות האלה, החוזק והתורפה, לא רגילים לראות אותם יחד. אני לא יודעת מה ניסיתי לומר בכל זה. אולי רק לומר שאם יש לך מקומות בחיים שבהם קשה לך יותר שבהם את לא יודעת מכאן לאן זה לא אומר שאת צריכה להיות מופתעת שיש בך את הכוח לדברים שלאחרים כל כך קשה (קירבה, אהבה, עבודה, התמדה) ושאר הדברים שעכשיו ויותר מידי זמן קשים? איני יודעת מה איתם. אני רוצה להאמין שגם הם יהפכו לנקודות חוזק (שלך)

 

[ג ר נ י ו ם]

הזכרת לי כל מיני דברים ששכחתי

תודה, יקירה.

 

[שלמה כמידת האפשר]

איך זה אפשרי?

כנראה בגלל שהחיים אינם תזה, וקיים חוסר קורילציה בין הדברים. ואומר משפט מפגר- כמה טוב שפי וליבי אינם שווים. כמה קל לשקר כלפי חוץ ולהראות שהכול תקין ואז לא צריך להתמודד עם המלחמה בפנים ומנגד כמה קשה להתמודד עם הכאוס הפנימי אז צריך למצוא את הדרכים להעלים את מה שמסעיר? רק כדי להגן על עצמך (?). אולי נכון יותר (עבורך) עכשיו לפעול בחיציניות במנותק מהפנימיות, כי ככה זה משאיר אותך עם הראש מחוץ למים. עכשיו כשאני חושבת על הדברים שאת כותבת את לא ממש מנותקת בין הפנים והחוץ כי את מטפלת בעצמך, לא משקרת לעצמך מול המראה, את מדברת, יוצרת דיאלוג עם אותם דמויות מפתח בחייך (בעלך, מטפלת,...) אוף וכמה קשה לחכות לאישור האחר שעברת את מה שעברת וכמה קל לשכוח שהאחד שצריך לתת לדברים לגיטימציה למה שקרה/קורה בעולמך זו את. ואולי סורגי החלון נחרטו בעורך אך הם אינם חייבים להמשיך להיות נעולים. ואולי הכסף שאת מקבלת מקבל קונוטציה שונה ממה שהתכוונה המשוררת, הם לשם למידה ומציאת מילים שהלכו לאיבוד, שנעלמו. ואת זו את ולא בטעות הגעת לאן שהגעת- את שם לאור העבר, על פי התנהלותך העכשיווית וחלומות לעתיד. אוף- זה מה שנשאר לי להגיד

 

[secret self]

תגובה מהממת!

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה תודה תודה

(ועוד פעם תודה). אין לי הרבה מילים, אבל התגובות שלך מעוררות בי תמיד הרבה מחשבה, ואני חוזרת אליהן כמה וכמה פעמים. תודה על זה, תודה שאת מגיבה, ותודה על מה שכתבת.

 

[secret self]

קלעת בול...

אבל בול, לחוויה שלי ולשאלות שמסתובבות לי בראש. לא יודעת איך שרדתי, איך הצלחתי, כנגד כל הסיכויים, להגיע עד הלום (מקומות לא רעים בכלל...), איך במקומות מסוימים אני בתפקוד מלא ואחראית מאד, ואילו באחרים (הקשורים לחיי שלי) אני משותקת מחרדה, איך מה שבפנים בכלל לא תואם את מה שנראה כלפי חוץ, איך אני יכולה להיות זרה לעצמי וכ"כ מנותקת ממני. לאחרונה מתחוור לי שככל הנראה יש לי מנגנון של ניתוק קל(אני לא חושבת שאני דיסוציאטיבית...), שלאורך השנים אפשר לי לשרוד ועזר לי לשמור על תפקודים מסוימים, לעתים על חשבון האחרים. כך, אני יכולה לתפקד ככל שהדברים נוגעים כלפי חוץ, בעוד הפנים מרגיש ומתנהל אחרת (וטוב שכך, כי אחרת הייתי שבר כלי לחלוטין). ואז, באופן שדומה למה שתיארת, פתאום אני במשקל אחר ואני לא עד הסוף מבינה איך זה קרה וזו חוויה מוזרה של בלבול וחוסר שליטה ולפעמים גם זרות עצמית ובגידה של הגוף. ואולי אלו החיים באופן כללי - אנשים מסוגלים להפגין שליטה ותפקוד במקומות מסוימים, אך לא בהכרח בשטחים אחרים. אצלנו זה בא לידי ביטוי ככה (מנסה עכשיו לנחם בעיקר את עצמי...). אז יש לך חיים כי בנית לעצמך אותם, יש לך אהבה כי את אשה נהדרת שראויה רק לטוב ואהבה ואת מקבלת כסף בשביל לקרוא ולכתוב פשוט כי את טובה! Don't you forget it... [אז אני לא עד הסוף בטוחה ששתינו מתכוונות לאותו הדבר והשלכתי פה מעצמי וממוחי הקודח על הפוסט שלך... אני גם לא בטוחה שתמצאי את עצמך במילים שלי. אבל חשוב לי שתדעי שהדברים שכתבת גרמו לי להרגיש קצת פחות חריגה. שמרי על עצמך!

]

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה ששיתפת. אני באמת מעריכה את זה

(גורם לי להרגיש קצת פחות חייזרית).

 

[שישמים אחרים]

גרניום,

אני חושבת שאולי את גם וגם כי כל עוד הזכרון ממשיך לרדוף אותך, את – במידה – גם פה וגם שם. זאת לא אשמתך. זה פשוט ככה. אין שום דבר בהווה שמפסיק את מה שהיה פעם. (זה לא כמו, נניח, לנסוע למקום אחד ולדעת שבזה, לא תגיעי לאחר). וזה שוחק נורא, כל הזמן, לדעת שאת פה – ואת טובה ומצליחה במה שאת עושה, אהובה ואוהבת, ויש לך באמת באמת הרבה דברים שהשגת בעצמך – ועדיין, נשאר לך המקום ההוא, שהוא מפחיד וכואב ואיום. (והוא היה, שלא באשמתך, גם אם הזכרון מתעתע לפעמים. הוא לא). צריך כוחות עצומים כדי לגשת אליו שוב, הפעם מבחירה, ותנאים מאוד מאוד ספציפיים כדי שיהיה בזה קצת, טיפה, שמץ של משהו אפשרי. (וכשאני מדברת על לגשת אליו שוב, לצורך העניין, אני כנראה מדברת על להתחיל בלחזור לאכול כמו שצריך). אבל גם צריך כוחות עצומים כדי לחיות ככה עוד ועוד, ואת חיה. חולה, אבל עם כל כך הרבה שהשגת בעצמך. (מישהי שאלה אותי לא מזמן, אם במילא אני מבזבזת כל כך הרבה משאבים על להיות, למה לא להשקיע חלק בלהחלים. כי נכון שזה מפחיד הרבה יותר, אבל נמרת התקווה וזוהר חברבורותיה). אני מאוד, מאוד מצטערת שככה זה, ושככה את מרגישה. ותפסיקי עם הסליחה, טוב? (חיבוק)

 

[ג ר נ י ו ם]

נמרת התקווה!

(

) וכל כך נכון, הכל. תודה על התזכורות האלה. אני זקוקה להן יותר משאני יודעת בדרך כלל...

 

[PantherettePitz]

אני מקווה שהבנתי נכון (אולי ט')

אחרת כל התגובה הזו לא רלוונטית. נדמה לי שרוב ההודעות שלך שקראתי התייחסו לשאלה 'קרה לי/לא קרה לי' על נגזרותיה, ונדמה לי שזה חלק מזה. אני חושבת שהפער הזה, שבין זה שבאמת קשה לך ושאת חולה לבין זה שמבחינת העולם את מתפקדת, הוא מאוד מבלבל. כי אם יש לך את כל הדברים האלה, שלמעשה, מבחינת ההשקפה של רוב העולם, הופכים את חייך לתקינים - איך יכול להיות שבכל זאת את חולה? אבל נדמה לי גם שלאור העובדה שרק מהודעותיך הבנתי שאת סופר-אינטליגנטית, את ממש לא צריכה אותי ולא אף-אחד שיפרש לך את הפער הזה. כמו שאת גם לא צריכה שאומר לך שהפער בין אז להיום הוא יכול להיות, והוא (אני מניחה, מבלי להכיר אותך) תוצר של הרבה עבודה קשה מצדך כדי שלמרות הקשיים שזה יוצר, זה יהיה אפשרי. בעיקר רציתי לומר שכל זה יכול להיות, ושהדברים הטובים האלה מגיעים לך, ומותר לך שהם יהיו לך גם אם את עדיין מאוד חולה. (וחוץ מזה - אני בהחלט יודעת כמה כוחות דורש שימור התפקוד כלפי חוץ, ולהביע את תקוותי שאת מצליחה לשמור לך גם כוחות להתמודדות עם מה שקורה בפנים.)