טרור - פרק א´
טרור – פרק א זה היה בתקופה ההיא, של הטרור. אנשים חיו בפחד, כי לא ידעו מתי זה ייפול עליהם. מאחורי הטרור הייתה אידיאולוגיה, והוא כוּוַן בדייקנות נגד מטרות שנבחרו בקפידה. האנשים שהפעילו אותו היו אינטליגנטים, בוטחים בעצמם וזריזים. אבל ככה זה עם טרור – רובנו לא מבינים את ההגיון של האידיאולוגים, וחוץ מזה – לפעמים יש פשלות. לדוגמא, שירותי הביטחון ידעו שהטרוריסטים מתכננים להרוג את בגרצי, השר לביטחון פנים, בליל ה12 בפברואר, הוא יום השנה להוצאתו להורג ללא משפט של ארגש בתאונת דרכים. ארגש היה מהפעילים הבולטים של החבורה. בגרצי טיפל אישית במבצע ארגש, ואפילו עקב ממסוק אחרי ביצוע התאונה. לכן החליטו שירותי הביטחון להבריחו מהעיר בסתר, והם תיאמו עם הנהלת הרכבת התחתית שיסיעו אותו ברכבת שיועדה רק למטרה זו, והייתה ריקה מאדם. אבל לטרוריסטים היה מודיע בהנהלת הרכבת, והם ידעו את כל הפרטים והטמינו מטען נפץ ענק בקרון שבו בגרצי היה אמור לנסוע. ברגע האחרון נרתם הקרון הזה לרכבת אחרת. ששה עשר איש נהרגו ושלושים ושניים נפצעו בפיצוץ הזה. בגרצי יצא ללא פגע. הוא נהרג למחרת בבוקר מירייה של צלף שלא נתפס עד היום. הירייה הייתה כל כך מדויקת שפגעה לבגרצי באברי המין, והוא סבל ייסורי תופת במשך שלושה ימים, ואז – מת. מה שהרג אותו היה חיידק קטלני שהוטמן בקליע הדומדום. בעוד הרופאים עוסקים בעצירת הדימום ובטיפול אנטיביוטי – חיסל החיידק את כליותיו. אני אומרת לכם שהם היו מתוחכמים. עד היום ארבעה אנשים בלבד יודעים מי היה הצלף, כי הפעולה לא תואמה עם הארגון. אבל אני יכולה לספר לכם שהוא היה מיטוול, בנו של ארגש, ושהוא חי עד היום בבית ילדותו, ושהמודיעין פשוט לא הצליח להפליל אותו על אף שמיד לאחר ההתנקשות אסרו אותו ליותר משבועיים וניהלו נגדו חקירה רצחנית, וגם אחרי ששוחרר והוכנס למעצר בית המשיכו בחקירה עוד שלושה חודשים. הוא לא פעל לבד, והיו לו שתי משתפות פעולה: האחת הייתה לצדו בשעת הירי, והיא אספה את כל מה שהיה יכול לשמש כראיות וסילקה אותן. היא גם החזירה אותו לחורשה שליד ביתו בקווסקי שלה, שבו היא נוסעת עד היום. הוא נכנס לביתו מתחת אפם של עשרות השוטרים שהקיפו את ביתו כחצי שעה לאחר ההתנקשות. המרחק בין מקום ההתנקשות לבין הבית היה יותר ממאה ושלושים קילומטרים. אלוהים של האתאיסטים היה לצדנו, ומיד לאחר שמיטוול ירד התחיל גשם זלעפות, שמחק את עקבות הגלגלים. מיטוול הגיע לבית כעשר דקות אחרי השוטרים, ונכנס במנהרה סודית אל מרתף היינות. אורך המנהרה היה כשני קילומטרים, אבל בפתחה היה מוכן קטנוע, ובו נסע מיטוול עד הכניסה שהייתה מתחת לבית למרתף היינות. השוטרים התקדמו לתוך הבית לאט מאוד ובזהירות. כשהגיעו אל המרתף הם מצאו את מיטוול מתעלס שם עם המשתפת השנייה, ומצלמת ווידאו מתעדת אותם בשידור ישיר לאינטרנט. הטריק המוצלח ביותר היה שהאקט התחיל חצי שעה קודם לכן עם גבר אחר, וגם אילו ראית את הצילומים מאה פעמים, לא יכולת להבחין ברגע שבו שני הגברים התחלפו. כמובן שברגע שהשוטרים נכנסו – הסתכל בהם מיטוול בהבעת תדהמה ישר מול המצלמה. אלפים צפו בשידור, והמשטרה לא יכלה פשוט לחסל את מיטוול כי האליבי שלו היה כל כך פומבי. המתקן שפתח את המיטה כלפי מטה, אל תוך המנהרה, היה יצירת מופת הנדסית שהושקעו בייצורה שנתיים. המשטרה לא גילתה את המנהרה עד היום. האישה שהתעלסה עם שני הגברים הייתי אני. אני זוכרת את האווירה המדהימה שהייתה אז בארגון. הייתה תחושה כל כך חזקה של אחווה ושל כוח, שההתעלסות, שנעשתה אך ורק לצורך הכיסוי, הייתה מבחינתי התעלסות שאין שום הבדל בינה לבין התעלסות רגילה. תוך כדי הצילום גמרתי ברציפות פעמיים עם הגבר השני, וכשמיטוול הגיע הוא היה כל כך בוטח בעצמו שעלה מתוך המנהרה עירום ומחורמן לגמרי, ובשתי דקות שהיו לנו יחד לפני שהשוטרים נכנסו למרתף (שלא היה נעול), הספקתי לגמור גם אתו. דרך אגב, מאז לא נפגשתי אתו אף פעם אחת. אבל אני סוטה מהסיפור העיקרי.
טרור – פרק א זה היה בתקופה ההיא, של הטרור. אנשים חיו בפחד, כי לא ידעו מתי זה ייפול עליהם. מאחורי הטרור הייתה אידיאולוגיה, והוא כוּוַן בדייקנות נגד מטרות שנבחרו בקפידה. האנשים שהפעילו אותו היו אינטליגנטים, בוטחים בעצמם וזריזים. אבל ככה זה עם טרור – רובנו לא מבינים את ההגיון של האידיאולוגים, וחוץ מזה – לפעמים יש פשלות. לדוגמא, שירותי הביטחון ידעו שהטרוריסטים מתכננים להרוג את בגרצי, השר לביטחון פנים, בליל ה12 בפברואר, הוא יום השנה להוצאתו להורג ללא משפט של ארגש בתאונת דרכים. ארגש היה מהפעילים הבולטים של החבורה. בגרצי טיפל אישית במבצע ארגש, ואפילו עקב ממסוק אחרי ביצוע התאונה. לכן החליטו שירותי הביטחון להבריחו מהעיר בסתר, והם תיאמו עם הנהלת הרכבת התחתית שיסיעו אותו ברכבת שיועדה רק למטרה זו, והייתה ריקה מאדם. אבל לטרוריסטים היה מודיע בהנהלת הרכבת, והם ידעו את כל הפרטים והטמינו מטען נפץ ענק בקרון שבו בגרצי היה אמור לנסוע. ברגע האחרון נרתם הקרון הזה לרכבת אחרת. ששה עשר איש נהרגו ושלושים ושניים נפצעו בפיצוץ הזה. בגרצי יצא ללא פגע. הוא נהרג למחרת בבוקר מירייה של צלף שלא נתפס עד היום. הירייה הייתה כל כך מדויקת שפגעה לבגרצי באברי המין, והוא סבל ייסורי תופת במשך שלושה ימים, ואז – מת. מה שהרג אותו היה חיידק קטלני שהוטמן בקליע הדומדום. בעוד הרופאים עוסקים בעצירת הדימום ובטיפול אנטיביוטי – חיסל החיידק את כליותיו. אני אומרת לכם שהם היו מתוחכמים. עד היום ארבעה אנשים בלבד יודעים מי היה הצלף, כי הפעולה לא תואמה עם הארגון. אבל אני יכולה לספר לכם שהוא היה מיטוול, בנו של ארגש, ושהוא חי עד היום בבית ילדותו, ושהמודיעין פשוט לא הצליח להפליל אותו על אף שמיד לאחר ההתנקשות אסרו אותו ליותר משבועיים וניהלו נגדו חקירה רצחנית, וגם אחרי ששוחרר והוכנס למעצר בית המשיכו בחקירה עוד שלושה חודשים. הוא לא פעל לבד, והיו לו שתי משתפות פעולה: האחת הייתה לצדו בשעת הירי, והיא אספה את כל מה שהיה יכול לשמש כראיות וסילקה אותן. היא גם החזירה אותו לחורשה שליד ביתו בקווסקי שלה, שבו היא נוסעת עד היום. הוא נכנס לביתו מתחת אפם של עשרות השוטרים שהקיפו את ביתו כחצי שעה לאחר ההתנקשות. המרחק בין מקום ההתנקשות לבין הבית היה יותר ממאה ושלושים קילומטרים. אלוהים של האתאיסטים היה לצדנו, ומיד לאחר שמיטוול ירד התחיל גשם זלעפות, שמחק את עקבות הגלגלים. מיטוול הגיע לבית כעשר דקות אחרי השוטרים, ונכנס במנהרה סודית אל מרתף היינות. אורך המנהרה היה כשני קילומטרים, אבל בפתחה היה מוכן קטנוע, ובו נסע מיטוול עד הכניסה שהייתה מתחת לבית למרתף היינות. השוטרים התקדמו לתוך הבית לאט מאוד ובזהירות. כשהגיעו אל המרתף הם מצאו את מיטוול מתעלס שם עם המשתפת השנייה, ומצלמת ווידאו מתעדת אותם בשידור ישיר לאינטרנט. הטריק המוצלח ביותר היה שהאקט התחיל חצי שעה קודם לכן עם גבר אחר, וגם אילו ראית את הצילומים מאה פעמים, לא יכולת להבחין ברגע שבו שני הגברים התחלפו. כמובן שברגע שהשוטרים נכנסו – הסתכל בהם מיטוול בהבעת תדהמה ישר מול המצלמה. אלפים צפו בשידור, והמשטרה לא יכלה פשוט לחסל את מיטוול כי האליבי שלו היה כל כך פומבי. המתקן שפתח את המיטה כלפי מטה, אל תוך המנהרה, היה יצירת מופת הנדסית שהושקעו בייצורה שנתיים. המשטרה לא גילתה את המנהרה עד היום. האישה שהתעלסה עם שני הגברים הייתי אני. אני זוכרת את האווירה המדהימה שהייתה אז בארגון. הייתה תחושה כל כך חזקה של אחווה ושל כוח, שההתעלסות, שנעשתה אך ורק לצורך הכיסוי, הייתה מבחינתי התעלסות שאין שום הבדל בינה לבין התעלסות רגילה. תוך כדי הצילום גמרתי ברציפות פעמיים עם הגבר השני, וכשמיטוול הגיע הוא היה כל כך בוטח בעצמו שעלה מתוך המנהרה עירום ומחורמן לגמרי, ובשתי דקות שהיו לנו יחד לפני שהשוטרים נכנסו למרתף (שלא היה נעול), הספקתי לגמור גם אתו. דרך אגב, מאז לא נפגשתי אתו אף פעם אחת. אבל אני סוטה מהסיפור העיקרי.