טרגדיה!
אני נשואה 7 שנים, התחתנו אחרי סיפור אהבה סוחף (כנראה רק מצידי)
בקשר היו הרבה בגידות והרבה פרידות. לפני שלוש שנים היה ניתוק משמעותי בעקבות
שרשרת של בגידות קשות והקשר כמעט הסתיים. הוא התחנן לתת הזדמנות שנייה, נתתי.
עברנו ייעוץ זוגי מוצלח, התקרבנו, הקפדנו, הרינו, ילדנו תינוקת מקסימה ואז שוב, בסמוך ללידה התגלתה
שרשרת בגידות חדשה , עוד 4 במקביל, משך כל השנה של הניסיון שלנו להתקרב.
החלטתי שאני עוזבת ונפרדנו לתקופה הקרובה לשנה. הילדה בזמנו בת שנה וחצי סבלה נורא נפשית
בסוף, בגלל הילדה החלטנו שנתן הזדמנות נוספת. הגענו להסכמות למיניהם כי מדובר בהזדמנות אחרונה בגלל הילדה.
אבל שנינו נשתדל הפעם לתת לזה להצליח. אני אנסה לשכוח מהעבר והוא יהיה יותר כן, וינסה לעבוד מאוד קשה על עצמו.
עכשיו כשאני כותבת לא מבינה איך באמת חזרץי לזה.
מכל מקום חזרנו, הפעם בלי טיפול זוגי, הקשר זורם ביום יום, תקלות פה ושם אבל זורמים. הוא משתדל להיות נחמד
ואני גם.
פעם אהבתי אותו בטירוף. היום מבחינתי אין שום רגש, לא מכבדת את האדם שמולי, את הבחירות שלו ואת דרך
החיים שלו. מבחינתו הוא מאוד מרוכז בעצמו, בעבודתו, בחייו, לא מתאמץ במיוחד להתקרב אליי אבל עושה את המוטל
עליו, לא פחות (שלא יהיו לי טענות) ולא יותר (מה שמעיד שאין לו כל רגש).
אין בינינו יחסי מין, הוא יוזם חיבוק או נשיקה פעם בארבעה חודשים ואני מוצאת את עצמי מתחמקת. אני כל הזמן תוהה איפה
היו השפתיים שלו יום קודם ולא מצליחה להתגבר. הוא בחור נאה וסקסי .. אבל
מרגישה סלידה מעצמי בכלל על הבחירות שלי ועל היותי שם.
הילדה מרוצה, היא פורחת, היא כל הזמן יוזמת פעילות עם שנינו. מבקשת כי שנינו נעשה ביחד דברים בשיבלה.
היא מאוד מקרבת בינינו כי היא חייכנית וחמודה.. ולפעמים נדמה שהחיוך שלה ושמחת החיים שווה כל סוג של הקרבה.
אבל כנראה היא מודעת לשסע .. גם בגיל כזה קטן.
אנחנו שומרים על הכבוד אחד של השנייה, אבל בפנים ריק לי.
בעקבות טעות טרגית של סקס חד פעמי (איתו כמובן) נכנסי בטעות להיריון. לאחר התלבטות,
החלטתי לשמור את ההיריון. הוא מבחינתו מאוד התרגש. לפעמים תומך ואכפתי ולפעמים שוקע שוב
באיגואיזם שלו, לתקופות קצרות.
למרות הכל , לא הרגשתי צורך במשהו יותר טוב , או יותר מהנה ואני גם מנסה להתרכז בדברים אחרים.
בחודש האחרון אני מרגישה שוב את אותן הרגשות שהיו לי לפני הגילויים הקודמים על הבגידה שלו. הוא משדר סימנים
שאני כבר רגילה אליהם ומודעת להם המעידות בפירוש כי כנראה הוא חזר (אם בכלל הפסיק) לבגידות שלו. קוצר הרוח שלו,
שפתאום עולה בכל דבר קטן ,העבודה המאוחרת, הוא מאחר לכל אירוע שקובעים כל פעם בתירוץ עלוב, סיסמה לאייפון, שהיום הוא גן עדן וירטואלי שאינו
מחייב מחשב ליצירת קשרים. אני מרגישה אותו מנהל שיחות און ליין בשעה 12:00 בלילה שאני כבר עייפה ומנסה להרדם.
כמובן תמיד אפשר להסתיר את זה בטענה כי הוא מתמכר למשחק כזה או אחר.
הבגידות הן בדרך כלל לא עם מישהי אחת אלה עם כמה. הוא שומר על קשרים טלפוניים שנים עם כמה נשים
במקביל (בדרך כלל שהוא מכיר דרך הנט) והוא שוכב עם כולן במקביל. האופי של הבגידות מעידות על
העדר התעניינות רגשית.. לפי טענותיו בעבר. זה צרכים שונים שנועדו לספק לו תמיכה רגשית ואישור
שהוא שווה משהו.
ההיריון מכביד בטירוף ובא לי לברוח. אני מחכה שכל זה יגמר לבד. מאחלת שאולי הוא יתאהב במישהי
אחרת ויברח. זה יפתור אותי מפירוק הקשר.. תחושת ריקנות אדירה ואני מחכה.. לא יודעת למה. אין לי כוח לשנות כלום.
זה מתיש וכובל אותי.
איך יוצאים מחורים שחורים כאלה?
למה הוא נשאר? לא ברור לי למה הוא חוזק, משתדל, מחזק, ובוכה כל פעם מחדש וברגע שאנחנו חוזרים
הוא מייד חוזר למקום ההוא. אני מרגישה שאני טיפוס כזה שמעודד בגידה. שממש לא שווה להתאמץ בשבילו
שאין אפשרות לאהוב אותו. לפעמים אני אפילו מרגישה שהבגידות שלו מהנות יותר רק אם אני נמצאת בתמונה.
אני נשואה 7 שנים, התחתנו אחרי סיפור אהבה סוחף (כנראה רק מצידי)
בקשר היו הרבה בגידות והרבה פרידות. לפני שלוש שנים היה ניתוק משמעותי בעקבות
שרשרת של בגידות קשות והקשר כמעט הסתיים. הוא התחנן לתת הזדמנות שנייה, נתתי.
עברנו ייעוץ זוגי מוצלח, התקרבנו, הקפדנו, הרינו, ילדנו תינוקת מקסימה ואז שוב, בסמוך ללידה התגלתה
שרשרת בגידות חדשה , עוד 4 במקביל, משך כל השנה של הניסיון שלנו להתקרב.
החלטתי שאני עוזבת ונפרדנו לתקופה הקרובה לשנה. הילדה בזמנו בת שנה וחצי סבלה נורא נפשית
בסוף, בגלל הילדה החלטנו שנתן הזדמנות נוספת. הגענו להסכמות למיניהם כי מדובר בהזדמנות אחרונה בגלל הילדה.
אבל שנינו נשתדל הפעם לתת לזה להצליח. אני אנסה לשכוח מהעבר והוא יהיה יותר כן, וינסה לעבוד מאוד קשה על עצמו.
עכשיו כשאני כותבת לא מבינה איך באמת חזרץי לזה.
מכל מקום חזרנו, הפעם בלי טיפול זוגי, הקשר זורם ביום יום, תקלות פה ושם אבל זורמים. הוא משתדל להיות נחמד
ואני גם.
פעם אהבתי אותו בטירוף. היום מבחינתי אין שום רגש, לא מכבדת את האדם שמולי, את הבחירות שלו ואת דרך
החיים שלו. מבחינתו הוא מאוד מרוכז בעצמו, בעבודתו, בחייו, לא מתאמץ במיוחד להתקרב אליי אבל עושה את המוטל
עליו, לא פחות (שלא יהיו לי טענות) ולא יותר (מה שמעיד שאין לו כל רגש).
אין בינינו יחסי מין, הוא יוזם חיבוק או נשיקה פעם בארבעה חודשים ואני מוצאת את עצמי מתחמקת. אני כל הזמן תוהה איפה
היו השפתיים שלו יום קודם ולא מצליחה להתגבר. הוא בחור נאה וסקסי .. אבל
מרגישה סלידה מעצמי בכלל על הבחירות שלי ועל היותי שם.
הילדה מרוצה, היא פורחת, היא כל הזמן יוזמת פעילות עם שנינו. מבקשת כי שנינו נעשה ביחד דברים בשיבלה.
היא מאוד מקרבת בינינו כי היא חייכנית וחמודה.. ולפעמים נדמה שהחיוך שלה ושמחת החיים שווה כל סוג של הקרבה.
אבל כנראה היא מודעת לשסע .. גם בגיל כזה קטן.
אנחנו שומרים על הכבוד אחד של השנייה, אבל בפנים ריק לי.
בעקבות טעות טרגית של סקס חד פעמי (איתו כמובן) נכנסי בטעות להיריון. לאחר התלבטות,
החלטתי לשמור את ההיריון. הוא מבחינתו מאוד התרגש. לפעמים תומך ואכפתי ולפעמים שוקע שוב
באיגואיזם שלו, לתקופות קצרות.
למרות הכל , לא הרגשתי צורך במשהו יותר טוב , או יותר מהנה ואני גם מנסה להתרכז בדברים אחרים.
בחודש האחרון אני מרגישה שוב את אותן הרגשות שהיו לי לפני הגילויים הקודמים על הבגידה שלו. הוא משדר סימנים
שאני כבר רגילה אליהם ומודעת להם המעידות בפירוש כי כנראה הוא חזר (אם בכלל הפסיק) לבגידות שלו. קוצר הרוח שלו,
שפתאום עולה בכל דבר קטן ,העבודה המאוחרת, הוא מאחר לכל אירוע שקובעים כל פעם בתירוץ עלוב, סיסמה לאייפון, שהיום הוא גן עדן וירטואלי שאינו
מחייב מחשב ליצירת קשרים. אני מרגישה אותו מנהל שיחות און ליין בשעה 12:00 בלילה שאני כבר עייפה ומנסה להרדם.
כמובן תמיד אפשר להסתיר את זה בטענה כי הוא מתמכר למשחק כזה או אחר.
הבגידות הן בדרך כלל לא עם מישהי אחת אלה עם כמה. הוא שומר על קשרים טלפוניים שנים עם כמה נשים
במקביל (בדרך כלל שהוא מכיר דרך הנט) והוא שוכב עם כולן במקביל. האופי של הבגידות מעידות על
העדר התעניינות רגשית.. לפי טענותיו בעבר. זה צרכים שונים שנועדו לספק לו תמיכה רגשית ואישור
שהוא שווה משהו.
ההיריון מכביד בטירוף ובא לי לברוח. אני מחכה שכל זה יגמר לבד. מאחלת שאולי הוא יתאהב במישהי
אחרת ויברח. זה יפתור אותי מפירוק הקשר.. תחושת ריקנות אדירה ואני מחכה.. לא יודעת למה. אין לי כוח לשנות כלום.
זה מתיש וכובל אותי.
איך יוצאים מחורים שחורים כאלה?
למה הוא נשאר? לא ברור לי למה הוא חוזק, משתדל, מחזק, ובוכה כל פעם מחדש וברגע שאנחנו חוזרים
הוא מייד חוזר למקום ההוא. אני מרגישה שאני טיפוס כזה שמעודד בגידה. שממש לא שווה להתאמץ בשבילו
שאין אפשרות לאהוב אותו. לפעמים אני אפילו מרגישה שהבגידות שלו מהנות יותר רק אם אני נמצאת בתמונה.
