טקסים

  • פותח הנושא Yin
  • פורסם בתאריך

Yin

New member
כן, יש קשר בין הדיונים

כמו שם גם כאן, אני בסדר גמור עם טקסים - גם לי יש כמה וכמה.
השאלה דיון היא לא אם צריך, אלא מה קורה בהמשך.

נניח שיש לך תלמיד שמכבד אותך ואת החברים האחרים, שומר היטב על כללי הבטיחות, אפילו קד קידות אך מתעקש להתאמן באייקידו עם חליפת bjj, או חליפת ג'ודו כחולה ואולי אפילו עם בגדים של סילאט, בתוספת טייטץ.
בהנחה שהבגדים הם לא בעיית בטיחות, כמה זמן הוא יוכל להמשיך להתאמן אצלך?

כשלימדתי, אמרתי לתלמידים שהם יכולים להגיע לבושים איך שהם רוצים, עדיף בלי נעלי עקב.
 
שאלה מצוינת

מדוע שמתאמן יתעקש ללבוש בגד שונה? (אני מבינה שאם יש בעיה כספית זה יהיה שיקול, אבל מה השיקול של להתעקש להופיע בבגד של א"ל שונה? כאילו "הייתי רוצה להגיע לאימון בבגדי היאבקות יוונית-רומית, כי כך נח לי."?)

ולשאלתך:
יש (במיוחד פה, בעיר הסרטים) תלמידים שנרשמים ומיד בולטים בשונותם החיצונית גם שהם בחליפה המתאימה, ונראה לי כי זה משהו שהם מבקשים לעצמם - להיות שונים (ברייס צבעוני, טייפ על כל מפרק אפשרי בגוף בסגנון מומיה, סרט נגד זיעה/בנדנה שאי אפשר בלעדיה, איסוף/פיזור מיוחד של השיער, חליפה צמודה/רחבה מאוד, פאצ'ים של מותגים, נעלי טאבי בגלל בעיה בכף הרגל, ועוד...).
שמתי לב שאילו הממשיכים להתאמן אחרי שנה שונותם דוהה עם הזמן. הם מבינים (בעצמם) שנושא זה פחות חשוב. אילו שנשארים בשונותם בדרך כלל עוזבים לפני תום שנת האימונים הראשונה (מבלי שהערתי להם).
מתאמנת אצלי כרגע תלמידה חדשה שמגיעה עם גי שעליו פאצ'ים ענקיים בשחור ואדום עם לוגואים, נעלי האבקות מיוחדות, חולצות עם סמלים מעוררי מחלוקת (של להקת heavy metal, מסתבר, ולא של חבורת skinheads), ובנוסף יש לה גם אטיטיוד מעניין. אז התעקשתי על קיצוץ הציפורניים. על כל השאר אני מתבוננת בינתיים.
יש לי סבלנות וגם מידה של סובלנות, ואני דורשת את זה גם מתלמידיי. צריך רק להמתין זמן מסוים. הכל בסדר.

זה ממש מעניין - אבל בינתיים בדוג'ו שלי הסטטיסטיקה הזו נכונה ב-100%.
 

Yin

New member
כאמור, זו רק דוגמה ויכול להיות שיש טובות ממנה

השאלה האמיתית היא על חשיבות הטקס הקבוצתי מול הטקס של היחיד ומה קורה אם יש התנגשות.

אני מניח שזה יותר מינורי בדוג'ו ויותר מג'ורי בדתות.
 
אחד הדברים היפים שראיתי

בבתי הספר לקונג פו, הוא ההתייחסות הטקסית לאבות. כמקובל במסורת הסינית.
בכל בית ספר יש מזבח ועליו או מעליו, תמונות אבות בית הספר, אלים וסמלים מקובלים. בדרך כלל, מניחים על המזבח גם מנחה.
העניין היפה מבחינתי, הוא ההתייחסות לעניין מצד אחד ברצינות ומצד שני כבדרך אגב.
למשל - נכנסים לבית הספר, קדים קידה ונכנסים לאולם. או לחלופין נכנסים לבית הספר, מתארגנים, כשרוצים לוקחים קטורת, מדליקים, נותנים שלוש קידות קצרות, אומרים תודה בלב וזהו.
משהו צנוע, פשוט, ללא ה"טקס" שמסביב לטקס. אם מדובר על הונג קונג הגועשת, הרי באמצע ה"בלגן" המודרני, קיימת פינה קטנה של מסורת משפחתית, יומיומית, שמזכירה מהיכן בנו, עם מי אנחנו, ונותנת לנו עצירה מהריצה ומהמכניות, היבשה, היומיומית.

כלומר, הטקס הזה הוא אינו אלא טיפה בעשייה היומיומית, משרת אותנו ולא אנחנו אותו.

כשמביטים מהצד על מישהו שנותן כבוד לאבות בדרך הזו, הפעולה נראית מאוד אקראית והיא אכן כזו. ברגע שאתה מרגיש בתוך עצמך את הרצון לעשות זאת, אתה עושה זאת. יוצא שאין "פאסון" מאחורי הטקס והוא אינו נראה שונה משתיית כוס מים. יש שמתענגים עליה ויש כאלו ש"סתם" שותים. לפעמים אדם מסויים מתענג עליה ולפעמים הוא "סתם" שותה אותה.

יש משהו מאוד מצניע בטקסים, שמחבר בין בני אדם, יוצר זהות, ושייכות.

אכן יכולה להיווצר בעיה כשהטקס מעלים את האדם והופך חשוב ממנו. בנוסף, אדם שיש לו טקס במנהגו, צריך באמת להבין, שלטקס אין באמת משמעות ושלשתיית כוס מים יש הרבה יותר משמעות.

המשך ערב טוב לכולם.
 
עושים אותו על הדרך. בפשטות בלי אווירה

טקסית.
פשוט עושים
.
מעניין שזה עושה חשק לעשות גם.
יש בזה משהו פנימי אישי, של אתנחתה, של חולין ושל כבוד. כמו חיבוק נשיקה לסבתא וסבא.
 

Yin

New member
מעולה


קצת קשור לי לקטע של הקודש והחול.
 

ינוקא1

New member
ומה אם העולם ה"אמיתי"

הוא עולם הסמלים והטקסים ?
(או במילים אחרות - מה שהתודעה מכילה ?).

אני מתחבר לשורה שהבאת בסוף בשינוי קל :

"לא מעט אומרים לי שזה לא משנה, אם באמת הייתה או לא הייתה יציאת מצריים, או אם ל"ג בעומר זו שטות מומצאת או לא - העיקר שיש את הפולחן."

אני מחליף את "העיקר שיש את הפולחן" ב"העיקר מה אתה מקבל מזה"

אם אני מקבל מהטקס בלג בעומר בטטות - אז ערכו הוא בטטות.
אם אני מקבל מחג הפסח ויציאת מצריים את הערך של חופש וחירות - אז ערכו הוא חופש וחירות.
 

Yin

New member
הוא לא

אתה יכול להחליף טקסים ולהשאר עם המהות.
 

Raffael

New member
זה קצת מזכיר לי את הציטוטים של ברוס לי

על הצורך להתאמן ולהלחם ללא שיטה, ללא צורה, ללא תבניות. זו אפשרות מצוינת, למי שעשה כברת דרך משמעותית מספיק בדרכים שיגרתיות יותר והגיע לרמת שליטה מסוימת בהן.

להחליף טקסים ולהשאר עם המהות? אני מניח שאפשר, אם הטקסים המחליפים משרתים מהות דומה. לוותר על הטקסים ולהשאר רק עם המהות? אולי אפשר, לזמן מסוים, למהות מסוימת, לאנשים מסוימים. ומה אם נזהה את הטקסים עם המהות שאותה הם אמורים ללמד אותנו או אפילו להכיל?
 

Yin

New member
אני לא אמרתי שאפשר לוותר על הרגלים

יש לנו צורך בהרגלים, צורך השרדותי.
המוח, כצרכן גדול של אנרגיה, מנסה לחסוך באנרגיה על ידי יצירת תבניות - הרגלים.

השאלות הן, למה לשמור על טקס שהומצא לפני עשרות שנים? ומה קורה אם אני לא מוכן לקבל אותו?
משום מה התשובה על השאלה השנייה נעה בין גינוי לנידוי.
 

ינוקא1

New member
שאלה שגם אני מאוד מתחבט בה

למען האמת.

בעבודת הריפוי שלי אני בהחלט "הולך עם עצמי" ופחות עם נוסחאות וכללים. ואני משתדל להיות כך בכל דבר.
ביחד עם זה אני אדם דתי שבשגרת היום יום שלו יש טקסים לא מעטים , וזה הופך את הנקודה הזו לקונפליקט משמעותי בתוכי.

כי כפי שאמר רפאל , עד ש"משתחררים מהתבנית" יש ערך לתבנית.
גם מה שצחי אמר - הכבוד לאבות , ה"תת מודע הקולקטיבי" שלנו כבני אדם וכיהודים.
כשאני עושה איזושהיא מצווה , גם אם נניח ואני לא מבין את משמעותה המליאה , אני מתחבר בכך לאבותי ולאבות אבותי שעשו מצווה זו.

אני חושב שהטקסים נותנים למהות איזשהו "קרקוע".
וכאשר מתעסקים עם רוחניות ו"מהות" , הקרקוע מאוד חשוב.
 
עוד בעניין טקסים -

מתוך ספרו של צ'ואנג צה.
הספר נכתב לפני 2500 שנים בערך ובפסקה שאני מצרף, מדובר על החכמים של ימי קדם ועל המלכים של ימי קדם. כלומר עוד כמה אלפי שנים לאחור.

"פרסים וקנסות, על היתרון שבם והסבל שבהם, יחד עם חמשת העונשים (צריבה בברזל לוהט, קטימת האף, קטיעת כף רגל, סירוס, מוות), אינם אלא אלמנטים של מה-בכך כשמדובר בהדרכה. טקסים, חוקים, מידות ומספרים, על כל הדרכים לשופטם, אינם אלא עניינים פעוטים של ממשלה. צלילי התופים והפעמונים והצגת דגלים, אינם אלא העניין הקליל שבמוסיקה. הרמות השונות של מלבושי האבל, הנם הדבר בעל החשיבות הנמוכה ביותר שבפעולות האבל."

לתפישתי (וגם לפי שאר הכתוב בפרק):

בחלק הזה נאמר כי החיצוניות שבדברים, פעוטה ביחס לדברים עצמם -
פרסים ועונשים - פעוטים לעומת ההדרכה.
טקסים חוקים - פעוטים לעומת פעולות ממשלה.
התופים הרמים והדגלים - פעוטים בחשיבותם לעומת ה"מוסיקה האיכותית".
מלבושי האבל השונים - בעלי החשיבות הנמוכה ביותר בפעולת האבל.

והנה השורה המתמצתת ומסבירה את הנושא :

"על מנת לתפעל את רוח הנרגשת וכדי להעסיק את האומנויות הנמצאות בתודעה, נדרשות תוספות חסרות ערך. גם לבני האדם של קדם, אך הם לא נתנו להם חשיבות ראשונית."

לתפישתי :

לאדם יש מוטיבציה פנימית (רוח) המניעה אותו לעשייה האומנויות הנמצאות בליבו ומחשבתו (תודעתו). על מנת ליישם את אותה מוטיבציה האישית, מצרפים לה תוספות חיצוניות חסרות ערך - טקסים, מלבושים, חוקים וכו'.

בהמשך לתיאור המזבח שנתתי קודם, ניתן לראות כאן, כי תפישת הטקס כ"בדרך-אגב", נמצאת במסורת הסינית כבר אלפי שנים.
 
למעלה