על טמליות והשיר
גחלולה לכפי מה שאני מבין בין השורות המצב לא בדיוק כאתמול שילשום ולשם הבנה הביני כולנו הינו וניהיה לא אחת שוב אי שם בדרכנו במצב שכזה ופה אני בא לספר לך סיפור ארוך עם מוסר השכל העיקר שיהיה לך אורך רוח פה להסתכל וגם כמובן לקרוא בעניין " על בחירות בחיים " ג’רי הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה, אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים! רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה מדוע? כי ג’רי היה חדור מוטיבציה טבעית. כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, ג’רי תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב. סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי לג’רי ושאלתי אותו: “אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?” ג’רי ענה: “בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. “אבל לא תמיד זה קל”, מחיתי. “זה קל”, אמר ג’רי. “החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך. מספר שנים אח”כ, שמעתי שג’רי עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה. בבוקר הוא נשדד ע”י 3 גברים חמושים. כשג’רי ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל, ג’רי נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי 18 שעות ניתוח ושבועות של טיפול, ג’רי שוחרר מביה”ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את ג’רי 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: “אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?” סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. “הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית” הוא ענה “ואז, אחרי שהם ירו בי, כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות: לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים.” “לא פחדת?” שאלתי “הפרמדיקים היו נהדרים,” הוא המשיך, “הם אמרו לי שאהיה בסדר” אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. “מה עשית?” שאלתי “ובכן, היתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,” הוא סיפר. “שאלה אם אני אלרגי למשהו.” “כן,” עניתי. “הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי” נשמתי עמוק, וצעקתי: “כדורים!” כשהם צחקו, אמרתי להם, “אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת.” ג’רי חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם. הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך - הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר. המפעם הסיפור אינו לקוח מהמחברת שלי אלא...מתוך הספר אופטימיות נצחית
ספקות ------------------------------------------ לגבי השיר טמבל שהבאת לנו השיר שיר נהדר ואני אוהב אותו מאוד אגב השיר טמבל הוא שיר חכם מאוד מה שלא כולם יודעים עליו שבמקור ששר אותו הלחין וכתב ולדימיר ויסוצקי הרוסי הגדול שמאחורי מיליו היו כוונת ארקדי דוכין שעלה בזמנו מרוסיה לא שכח אותו יהונתן גפן הלחין עבורו ארקדי שר אותו ושיר גם בעברית גדול
ולסיום לוקח אותכם בחזרה אל ה....
