אף שזה פרטי ולכל אחד שמורה הזכות
לחשוף או לא לחשוף,דעתי היא שאין לי בעיה להגיד דבר כזה לכל אחד שישאל (ולפעמים גם בלי שישאל
).אני לא רואה בזה אות קלון,בטח לא מתבייש בזה. אם כבר אז אני מתבייש בזה שהמון שנים לא פניתי לטיפול מקצועי למרות שהייתי זקוק לו כל כך הרבה.אבל אולי לא דוגמא גם פה כי אני חושב ש
שום דבר לא צריך להסתיר. למשל,יש לי ידידה טובה מאוד מאוד,הבן אדם הכי קרוב לי בחיים כרגע,אחת שאני אוהב מכל הלב...היא עברה כמה אישפוזים פסיכיאטרים,אבל חוששת להגיד את זה לאנשים שהיא מכירה,וגם לכאלו שמכירה ולא ידעו.בעיניי זה לא דבר שהייתי עושה,אבל כמובן משאיר לה את הבחירה לנהוד כפי שהיא רואה לנכון. אין בכך שום בושה...נסיבות החיים מובילות אותנו למקומות שונים ומשונים בחיים,ואם כבר אז אני רואה את זה ההפך,אבל שוב,זה אולי רק אני. הדיעה שלי-מי שיברח ממך מרגע שתגיד לו דבר כזה,לא שווה את המאמץ מלכתחילה.חוץ מזה,יש לי משהו שהוא אולי אישי שלי,וזה שאני לא יודע איך לשמור דברים כאלו בפנים,הגוף שלי מתעוות,אני מתחיל להרגיש לא בנוח, מתחרט שלא אמרתי ולבסוף זה מתגלה ככה או ככה...אז אני בגישה של להיות פתוח וכנה כבר מההתחלה,וכן,אני מודע למחיר שזה אומר,מודע ואף שילמתי בעצמי את המחיר הזה לא מעט פעמים,אבל חשוב לי יותר להיות שלם עם עצמי ועם מה שאני עושה.