בעיה עקרונית
הכללות יכולות להתבסס על היכרות עם כל/רוב המקרים או לנבוע מהנחת יסוד ועקרונות מנחים.
אני לא צריכה לפגוש אף פסיכיאטר כדי להבין שאין להם מה להציע כי הפסיכיאטריה, ברמה העקרונית, לא מכירה בקיומה של הנפש ולכן אין לה פתרונות לבעיות נפשיות.
"נפש" זה תקשורת - זה מה שמחבר אותנו לסביבה כולה (חברה, טבע, יקום) ומעניק לנו את הזכות להיחשב יצורים חיים ולא רובוטים מתוחכמים.
פסיכיאטרים עובדים במסגרת התפיסה הרדוקציוניסטית (רדוקציה=פירוק, הבנת השלם מתוך חלקיו) אבל בשביל לטפל בנפש, בתקשורת ובחיבור שבין האדם לסביבה, חייבים להשתמש בגישה הוליסטית (הוליזם = השלם הוא יותר מסך כל חלקיו).
אני יכולה להשתמש במטפורה פשוטה כדי לנסות להסביר את השפעתן של תרופות פסיכיאטריות: המוח הוא כמו מערכת תחבורה מאד מורכבת ומסובכת עם מסלולי נסיעה (הנוירונים) וצמתים מרומזרים (הסינפסות). במסלולים נוסע המידע (זרמים חשמליים) ובצמתים פועלים מווסתי הזרימה (הנוירוטרנסימטורים). תרופות פסיכיאטריות הן תחליפים של נוירוטרנסימטורים - כלומר הן מתערבות בפעולתם של הרמזורים.
במקרים שמוגדרים כמחלות נפש, קיימת בעיה בפעולת הרמזורים, ולכן תרופות פסיכיאטריות יכולות לעזור ולפתור את הבעיה. במקרים אחרים, כשהבעיה היא במידע עצמו ולא בוויסות שלו, או כשוויסות הוא בלתי אפשרי בגלל עומס המידע (כמו רוב הבעיות ה"אוטיסטיות") התרופות לא עוזרות אלא רק מחריפות את הבעיה, בדיוק כמו שרמזורים רק יוצרים פקקים בנתיבים עמוסים.
במצבים פוסט-טראומטיים קיימת בעיה נוספת שהופכת את הגישה של הפסיכיאטריה למזיקה ומסוכנת: במצב פוסט-טראומטי יש פגיעה ב"רצון לחיות". מדובר בפגיעה במנגנון פיזיולוגי, שקיים גם אצל בעלי חיים אחרים. הגישה המתנשאת והמנוכרת של הפסיכיאטרים, שמעניקה להם את כל השליטה בתהליך הטיפולי, מחזקת את הפגיעה ברצון החופשי, ומחלישה את המטופלים ובמקרים רבים אפילו דוחפת אותם לקראת מותם....
ולכן, כל עוד לא תכיר בקיומה של "נפש", אין לנו על מה לדבר ואין טעם בהמשך הדיון הזה.
