Arielcohen
New member
טור 8 - חופש
טור 8 - חופש (ומסגרות החיים) "אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי..." חופש. איזה מושג הפכפך. כמה אסוציאציות הוא מזכיר. מי מאיתנו לא רוצה להיות חופשי, בהנחה שהוא לא מרגיש כזה? האמת היא שבגילנו (ולא רק בגילנו, כמובן) החופש יכול להיות מאוד ברור מאליו, כמו אצלי לדוגמה, או סוג של שאיפה, חלום, פנטזיה ומשהו שיום אחד עוד נגיע אליו, או אולי אפילו משהו שאנחנו לא ממש צריכים כרגע. מהו חופש בשבילכם? משמעותו של המושג "חופש" שונה ומשתנה בין בני אדם, כמובן. אם בשבילי חופש זה לצבור שעות שינה רבות ואז ללכת לאימונים ולקפה בעיר, בשביל מישהו אחר חופש הוא ללכת לעבודה מ6 בבוקר ועד 17:00 אחה"צ, ואז לשבת מול הטלוויזיה \ עם המשפחה \ לצאת לחברים \ פאב \ סרט \ מועדון. חופש, למעשה, הוא זמן בו אנחנו קובעים לעצמנו בדיוק מה לעשות. אני חושב שרק אז אפשר ממש להיות אנחנו, 100 אחוז, ולחיות את החיים שאנחנו רוצים ו(אולי גם) צריכים. "תשמור על החופש שלך... לא אמרת מילה והיא כבר בלי חלק עליון..." כשאני רושם שהחופש אצלי הוא ברור מאליו, אני מתכוון בעיקר להרגשה שאני יכול להיות חופשי כמעט תמיד, ואני גם עושה את זה. להיות יותר ספציפי? הברזות. לא נאה לי לסבול שעה תנ"ך ושעתיים אזרחות? אני לא מופיע. לא מדובר באדישות, "זין על הבגרויות ועל הכל", כי בכל זאת אני טורח להביא תירוצים יצירתיים ("הלכתי לקנות עם אחותי רהיטים באיקאה") וכשאני מגיע פעם בכמה זמן, אני פתאום הופך לחרשן שמאוד מתעניין בחומר למשך 45 דקות. אם לא מדובר בהזנחה, אם אני משלים את החומר, אז למה אני צריך כל כך הרבה חופש? בשביל הרגשת השליטה. אני שולט בחיים שלי ואף מסגרת לא מגבילה אותי, לא כשאני קובע לעצמי את החוקים. האם זה טוב או רע? מה התפקיד של המסגרות ביצירת או דיכוי החופש? "הרים, מעבר להרים יש ים ובגדים קצרים נשארתי רק בתחתונים..." שאלת המסגרות היא שאלה רצינית. עד כמה אנחנו צריכים אותן? מהי התועלת של המסגרות לחיינו, והאם כשמשקללים אותן עם הנזק, הן עדיין שוות את ההשתלבות שלנו בהן? לימודים, צבא, עבודה (לא בהכרח ע"פ הסדר הזה) הן מסגרות די מקובלות ונורמטיביות פה בישראל, ואותן אבחן תחילה. את הדוגמה של הלימודים כבר הבאתי, ואני מעוניין להרחיב טיפה. מה קורה עם אוניברסיטה (סטודנטים, זה הסימן שלכם להגיב)? בעיקרון, המטרה היא דומה - דאגה לעתיד. להוציא תעודת בגרות, להוציא תואר, למצוא עבודה. האם הדאגה לעתיד מגבילה את החופש בהווה? ללא ספק, כן, לפחות אצל אנשים ששקועים יותר מדי בתוך המסגרות. מה קורה עם עבודה? הרי ברור שלא מדובר בלימודים, שהבוס הוא לא מורה ושאי אפשר להבריז כל פעם שבא להמשיך לישון עוד קצת. אז האם ואיך אפשר למצוא את החופש גם שם? ומה קורה אם לא עושים את זה? "היא קוראת למקום הזה בית וזו בטח עבודה..." "וורקהוליקים" הם אנשים שהרבה יותר קשה להם למצוא אושר, רוגע ושלווה בחייהם. הם האנשים אליהם מכוון השיר "4 כרטיסי אשראי". מדובר בבני אדם שלא יודעים לאזן בין הצרכים שלהם לבין הרצונות או שמעדיפים להתעלם מהצרכים שלהם ורואים בעבודה לא רק משמעות אלא גם משימה, מטרה שתמיד עומדת לפניהם. הם ההוכחה החיה לחשיבותו של החופש. אל תהיו כמוהם. "אדוני מוריד מדים וקדימה למיטה..." עוד מסגרת ישראלית היא הצבא. לא שירתתי עדיין, אבל אני חושב שזה מאוד מאוד תלוי, כל הקטע של חופש במוסד הזה.. יש תפקידים בהם קורעים את התחת (כמו שעברי לא ממש עשה. לא שאני מעביר ביקורת, אני בטוח שהיום הוא עושה את זה...) ויש תפקידים של שעה ביום, וכל השאר סתלבט. וחוץ מזה, יש את המשתמטים, או אלה שסתם לא משרתים, אפילו לא מתוך אידיאולוגיה או אפילו לא מבחירתם (גם זה קורה). הם קשורים בדיוק לזה. לחופש. היה לי ויכוח עם חבר על הנושא הזה לא מזמן. הוא לא מתכוון לשרת. "לא משנה האידיאולוגיה, לא משנה בכלל למה. אבל 3 שנים, מה בדיוק תעשה?", שאלתי אותו. "מה יש לך? אלו השנים הכי יפות! עבודה, טיול במזרח, בקיצור אני אחיה". אנחנו חיים בישראל. חובה לשרת. ומי שלא משרת, עצוב לי קצת עליו. קודם כל, בגלל הבדידות. קשה כשכמעט כל בני גילך משרתים ואתה לא. וכמובן, בגלל חופש, שבסיטואציה כזאת חושף את חסרונותיו. "מה כבר אפשר לגלות?..." כי פתאום נחשף העולם הגדול, יש המון אופציות, וזה קשה. זה ממש לא "נרקוד ונשיר ונרים את העיר". מדובר במרידה בנורמה, ובכל חברה אנושית הדבר מלווה במחיר. אובר החירות היא דבר מפחיד. אחרי השחרור זה שונה כי אתה הרבה פחות לבד. בכל מקרה, הגענו להסכמה מסוימת: כל אחד ומה שמתאים לו. כל אחד שיבחר את המסגרת או שלא, את השירות או החופש. השאלה היא מה תרגיש אם תתגייס או לא, והתשובה לכך מובילה לפתרון של כל אחד ואחת. אלה שמתגייסים צריכים גם כמובן לבדוק את כל התפקידים ולמצוא את זה שהכי מתאים, מכל הבחינות. כי ככה עוד אפשר לשמור על החופש, למרות שהצבא הוא מוסד דיקטטורי, מגעיל וכל זה. כעת על עוד מסגרות והחופש שהן מאפשרות. "ואיזה כיף זה לחלום שהכל משוחרר ואפשר להגיד מה שיש על הלב..." מסגרת הדת. אח, מסגרת הדת... לצורך העניין לא מדובר רק בדת היהודית (למרות שבה אני אתמקד) אלא בדת המוסלמית, "אללה", "ישו", "אלוהים" וכל החברה. הנה דוגמה למסגרת שברובה מתייחסת לדברים בהקצנה מסוכנת ומדכאת כל חופש בסיסי. "אלף בנות דתיות" מדבר בדיוק על זה ואני יכול פשוט לרשום את כל השיר (אבל זה אסור). הדת מגבילה גייז. הדת מגבילה נשים. הדת מגבילה את האופנה (שזה כבר יותר מדי... צאו מהשחור, החיים יפים!). הדת מגבילה את המימוש העצמי של כל אחד ואחת. אומרים לי (על החרדים) ש"הם מאושרים, הם גדלו ככה, הם לא מכירים אף מציאות אחרת". לא נכון, סורי. בן אדם יכול לדעת מתי מגבילים אותו ומתי הוא לא בדיוק הוא, גם אם הוא לא גדל בחברה אחרת. במדינתנו החרדים, או לפחות חלק גדול מהם, יודעים מהו חופש למרות שהם לא חוו אותו - כל החילונים חסרי מגבלת הדת האלו מראים להם בדיוק מה זה. "אלף בנות דתיות, עכשיו הן חולמות שיותר לא כואב..." מהם הפתרונות שלי לעניין? קודם כל, לקחת את האמונה ולשים אותה במקום יותר בריא שלא חייב בכלל לפגוע בה - לחזור בשאלה. או להיות חילוני, או להיות דתי, העיקר לצאת מהחברה החרדית שכל כך חונקת. כי היא לא תשתנה, לא תיפתח, לא תבין. זה לא קל. זה יהיה הדבר הכי קשה שחרדים יכולים לעשות. אבל בטווח הארוך זה יהיה הדבר הנכון שייתן סיכוי לאושר. סיכוי לחופש שהם כל כך צריכים. אה, ואז יהיה קצת יותר חוקי לזיין בתחת (לא חשבתם שהם לא עשו את זה קודם, נכון?).
טור 8 - חופש (ומסגרות החיים) "אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי..." חופש. איזה מושג הפכפך. כמה אסוציאציות הוא מזכיר. מי מאיתנו לא רוצה להיות חופשי, בהנחה שהוא לא מרגיש כזה? האמת היא שבגילנו (ולא רק בגילנו, כמובן) החופש יכול להיות מאוד ברור מאליו, כמו אצלי לדוגמה, או סוג של שאיפה, חלום, פנטזיה ומשהו שיום אחד עוד נגיע אליו, או אולי אפילו משהו שאנחנו לא ממש צריכים כרגע. מהו חופש בשבילכם? משמעותו של המושג "חופש" שונה ומשתנה בין בני אדם, כמובן. אם בשבילי חופש זה לצבור שעות שינה רבות ואז ללכת לאימונים ולקפה בעיר, בשביל מישהו אחר חופש הוא ללכת לעבודה מ6 בבוקר ועד 17:00 אחה"צ, ואז לשבת מול הטלוויזיה \ עם המשפחה \ לצאת לחברים \ פאב \ סרט \ מועדון. חופש, למעשה, הוא זמן בו אנחנו קובעים לעצמנו בדיוק מה לעשות. אני חושב שרק אז אפשר ממש להיות אנחנו, 100 אחוז, ולחיות את החיים שאנחנו רוצים ו(אולי גם) צריכים. "תשמור על החופש שלך... לא אמרת מילה והיא כבר בלי חלק עליון..." כשאני רושם שהחופש אצלי הוא ברור מאליו, אני מתכוון בעיקר להרגשה שאני יכול להיות חופשי כמעט תמיד, ואני גם עושה את זה. להיות יותר ספציפי? הברזות. לא נאה לי לסבול שעה תנ"ך ושעתיים אזרחות? אני לא מופיע. לא מדובר באדישות, "זין על הבגרויות ועל הכל", כי בכל זאת אני טורח להביא תירוצים יצירתיים ("הלכתי לקנות עם אחותי רהיטים באיקאה") וכשאני מגיע פעם בכמה זמן, אני פתאום הופך לחרשן שמאוד מתעניין בחומר למשך 45 דקות. אם לא מדובר בהזנחה, אם אני משלים את החומר, אז למה אני צריך כל כך הרבה חופש? בשביל הרגשת השליטה. אני שולט בחיים שלי ואף מסגרת לא מגבילה אותי, לא כשאני קובע לעצמי את החוקים. האם זה טוב או רע? מה התפקיד של המסגרות ביצירת או דיכוי החופש? "הרים, מעבר להרים יש ים ובגדים קצרים נשארתי רק בתחתונים..." שאלת המסגרות היא שאלה רצינית. עד כמה אנחנו צריכים אותן? מהי התועלת של המסגרות לחיינו, והאם כשמשקללים אותן עם הנזק, הן עדיין שוות את ההשתלבות שלנו בהן? לימודים, צבא, עבודה (לא בהכרח ע"פ הסדר הזה) הן מסגרות די מקובלות ונורמטיביות פה בישראל, ואותן אבחן תחילה. את הדוגמה של הלימודים כבר הבאתי, ואני מעוניין להרחיב טיפה. מה קורה עם אוניברסיטה (סטודנטים, זה הסימן שלכם להגיב)? בעיקרון, המטרה היא דומה - דאגה לעתיד. להוציא תעודת בגרות, להוציא תואר, למצוא עבודה. האם הדאגה לעתיד מגבילה את החופש בהווה? ללא ספק, כן, לפחות אצל אנשים ששקועים יותר מדי בתוך המסגרות. מה קורה עם עבודה? הרי ברור שלא מדובר בלימודים, שהבוס הוא לא מורה ושאי אפשר להבריז כל פעם שבא להמשיך לישון עוד קצת. אז האם ואיך אפשר למצוא את החופש גם שם? ומה קורה אם לא עושים את זה? "היא קוראת למקום הזה בית וזו בטח עבודה..." "וורקהוליקים" הם אנשים שהרבה יותר קשה להם למצוא אושר, רוגע ושלווה בחייהם. הם האנשים אליהם מכוון השיר "4 כרטיסי אשראי". מדובר בבני אדם שלא יודעים לאזן בין הצרכים שלהם לבין הרצונות או שמעדיפים להתעלם מהצרכים שלהם ורואים בעבודה לא רק משמעות אלא גם משימה, מטרה שתמיד עומדת לפניהם. הם ההוכחה החיה לחשיבותו של החופש. אל תהיו כמוהם. "אדוני מוריד מדים וקדימה למיטה..." עוד מסגרת ישראלית היא הצבא. לא שירתתי עדיין, אבל אני חושב שזה מאוד מאוד תלוי, כל הקטע של חופש במוסד הזה.. יש תפקידים בהם קורעים את התחת (כמו שעברי לא ממש עשה. לא שאני מעביר ביקורת, אני בטוח שהיום הוא עושה את זה...) ויש תפקידים של שעה ביום, וכל השאר סתלבט. וחוץ מזה, יש את המשתמטים, או אלה שסתם לא משרתים, אפילו לא מתוך אידיאולוגיה או אפילו לא מבחירתם (גם זה קורה). הם קשורים בדיוק לזה. לחופש. היה לי ויכוח עם חבר על הנושא הזה לא מזמן. הוא לא מתכוון לשרת. "לא משנה האידיאולוגיה, לא משנה בכלל למה. אבל 3 שנים, מה בדיוק תעשה?", שאלתי אותו. "מה יש לך? אלו השנים הכי יפות! עבודה, טיול במזרח, בקיצור אני אחיה". אנחנו חיים בישראל. חובה לשרת. ומי שלא משרת, עצוב לי קצת עליו. קודם כל, בגלל הבדידות. קשה כשכמעט כל בני גילך משרתים ואתה לא. וכמובן, בגלל חופש, שבסיטואציה כזאת חושף את חסרונותיו. "מה כבר אפשר לגלות?..." כי פתאום נחשף העולם הגדול, יש המון אופציות, וזה קשה. זה ממש לא "נרקוד ונשיר ונרים את העיר". מדובר במרידה בנורמה, ובכל חברה אנושית הדבר מלווה במחיר. אובר החירות היא דבר מפחיד. אחרי השחרור זה שונה כי אתה הרבה פחות לבד. בכל מקרה, הגענו להסכמה מסוימת: כל אחד ומה שמתאים לו. כל אחד שיבחר את המסגרת או שלא, את השירות או החופש. השאלה היא מה תרגיש אם תתגייס או לא, והתשובה לכך מובילה לפתרון של כל אחד ואחת. אלה שמתגייסים צריכים גם כמובן לבדוק את כל התפקידים ולמצוא את זה שהכי מתאים, מכל הבחינות. כי ככה עוד אפשר לשמור על החופש, למרות שהצבא הוא מוסד דיקטטורי, מגעיל וכל זה. כעת על עוד מסגרות והחופש שהן מאפשרות. "ואיזה כיף זה לחלום שהכל משוחרר ואפשר להגיד מה שיש על הלב..." מסגרת הדת. אח, מסגרת הדת... לצורך העניין לא מדובר רק בדת היהודית (למרות שבה אני אתמקד) אלא בדת המוסלמית, "אללה", "ישו", "אלוהים" וכל החברה. הנה דוגמה למסגרת שברובה מתייחסת לדברים בהקצנה מסוכנת ומדכאת כל חופש בסיסי. "אלף בנות דתיות" מדבר בדיוק על זה ואני יכול פשוט לרשום את כל השיר (אבל זה אסור). הדת מגבילה גייז. הדת מגבילה נשים. הדת מגבילה את האופנה (שזה כבר יותר מדי... צאו מהשחור, החיים יפים!). הדת מגבילה את המימוש העצמי של כל אחד ואחת. אומרים לי (על החרדים) ש"הם מאושרים, הם גדלו ככה, הם לא מכירים אף מציאות אחרת". לא נכון, סורי. בן אדם יכול לדעת מתי מגבילים אותו ומתי הוא לא בדיוק הוא, גם אם הוא לא גדל בחברה אחרת. במדינתנו החרדים, או לפחות חלק גדול מהם, יודעים מהו חופש למרות שהם לא חוו אותו - כל החילונים חסרי מגבלת הדת האלו מראים להם בדיוק מה זה. "אלף בנות דתיות, עכשיו הן חולמות שיותר לא כואב..." מהם הפתרונות שלי לעניין? קודם כל, לקחת את האמונה ולשים אותה במקום יותר בריא שלא חייב בכלל לפגוע בה - לחזור בשאלה. או להיות חילוני, או להיות דתי, העיקר לצאת מהחברה החרדית שכל כך חונקת. כי היא לא תשתנה, לא תיפתח, לא תבין. זה לא קל. זה יהיה הדבר הכי קשה שחרדים יכולים לעשות. אבל בטווח הארוך זה יהיה הדבר הנכון שייתן סיכוי לאושר. סיכוי לחופש שהם כל כך צריכים. אה, ואז יהיה קצת יותר חוקי לזיין בתחת (לא חשבתם שהם לא עשו את זה קודם, נכון?).
יום טופ
