Arielcohen
New member
טור 6 - חתונות
טור 6 - חתונות (או כן להיות) 5.2.2004. לילה. בזמן האחרון מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על הדבר הזה שנקרא חתונה. נישואין. מיסוד הקשר. תקראו לזה איך שבא לכם. לא יודע אם זה אי שפיות או עודף שפיות, התפכחות מפתיעה או שיגעון, אבל לפתע כל הרעיון הזה נראה לי פשוט נורא. בעולם בכלל ובישראל בפרט יש נורמה מאוד חזקה וארוכת שנים לגבי זה. בחור ובחורה נפגשים. איכשהו. קובעים דייט. מתחילים להכיר. למצוא חן אחד בעיני השניה. תוך שבוע שבועיים שזה נמשך אפשר להגדיר את זה כ"דייט מוצלח יחסית". למה עובר קצת זמן בין הדייט להגדרות? כי התחלת מערכת יחסים חדשה היא סיכון שהאדם לוקח על עצמו. יש סיכוי שנרצה קצת יותר ממה שהצד האחר יוכל לתת (או להפך) או שאפילו שהצד האחר לא ירצה בכלל. תוך חודש מצהירים רגשות ואפשר להגדיר אותם כזוג. תוך שנה וחצי, שנתיים, או לחלופין 4 חודשים או 5 שנים (זה בהחלט עניין שמשתנה בין זוגות) מגיעה הצעת הנישואין. ואז חתונה. ואז ילדים. ואז חיים. ואז מוות. "הבניינים החדשים מסתירים את רוח הים... אין אוויר וחם..." משום מה זוהי הנורמה. אפשר להגיד שזה טבעי. זה לא. להתרבות וליצור דור המשך זה טבעי. להתמסד לכל החיים זה לא. זה משהו שבני האדם המציאו, לטובתם ובטווח הארוך, לדעתי, גם לרעתם. למה אני חושב ככה? א. קודם כל, מוסד הנישואין הוא לא רק דיקטטורי, דתי ומגעיל - הוא גם סטרייטי. ז"א שהוא מוגבל לאנשים מסוימים בלבד. עם עברי ויניב ירצו להתחתן מחר, הם לא יכולים. המוסד הזה מרשה לעצמו לקבוע מה נכון ולא נכון ע"פ החוק והדת, ונישואים של הומואים ולסביות לפיו זה דבר לא נכון. לא מוסרי. לא בסדר. למי אכפת אם הם מאוהבים ורוצים לחיות ביחד עד שארית חייהם? זין וזין לא הולכים ביחד. "לא הגיוני שאלוהים חשב אחרת". ב. לטס פייס איט - דברים כאלה מתחילים, בין השאר, מהבית. אני לא מרוצה מהנישואים של ההורים שלי. לא שהם כאלה נוראיים. פשוט לא עונים על ההגדרה 'נורמלי', כשנורמלי בעיני היא משפחה שנמצאת שם כשצריכים אותה, משפחה שהרגשות החיוביים בה הם דבר מובן מאליו. זה לא רק זה שגורם להתנגדותי, אבל זה גם. אז מה, האם אני נגד רעיון הזוגיות והמשפחה בפרט? כל כך, כל כך לא.... לאנשים שלא מקבלים את הצרכים הבסיסיים (חום, אהבה) מהוריהם, אולי בגלל שהם נשואים, יש 2 ברירות: 1. להשלים עם העובדה שההורים שלהם הם כאלה, ולהפוך למריר וכועס וקנאי מתוסכל שלא מפסיק לחשוב 'למה להם יש ולי אין'. ובסופו של דבר להקים משפחה, ולהפוך להיות בדיוק כמוהם. 2. ללמוד מהם. ללמוד מהם איך לא להתנהג. ללמוד את כל הצרכים הרגשיים שלך ולהפסיק את השושלת המשפחתית המגעילה הזאת. ויום אחד, לתת למשפחה החדשה שלך, אם וכש תהיה, את כל מה שאתה לא קיבלת. זה יותר קשה, אבל זה לגמרי אפשרי. קל להתלונן. קשה לשנות. אז אני נגד הרעיון. עוד לא הסברתי בדיוק למה. כן, בגלל הנסיון שלי, בגלל הסטרייטיות, אבל זה לא רק זה. אני לא בעד נישואים בכלל, לא של הומואים ולסביות ולא של סטרייטים. כדי להסביר באופן ברור, המצאתי שאלון וירטואלי לאנשים נשואים - למה התחתנתם? לא שאנשים באמת ענו על השאלון הזה, אבל התשובות שלהם די צפויות. אז הנה התגובות שלי אליהם. אנשים, למה התחתנתם? "כדי להנציח את אהבתנו..."
עלק להנציח... הלו, אם אתם צריכים משהו כמו חתונה כדי להחזיק את האהבה לנצח זה אומר שהיא לא אמיתית ולא נצחית והנישואין מראש הן דבר זמני! אהבה אמיתית לא זקוקה להנצחה משום סוג. ואם האהבה לא מחזיקה את הזוגיות, אין סיכוי שהחתונה תעשה את זה. "כדי להתקדם ולעבור עוד שלב בחיים..." מי שחושב ככה סובל מבעיה קשה של ללכת עם הזרם ולא עם ההגיון והאמת הקשה. להתחתן, כאמור, זו נורמה חברתית עתיקה וקבועה, וכשאני שומע בחתונות "בקרוב אצלך" אני מבין את זה יותר מתמיד. אבל מי קבע שנורמות חברתיות הן בהכרח דבר טוב? מקובל, כן אבל טוב ונחוץ? נורמה חברתית, לדוגמה, זה לרדת על אנשים חלשים ויצורים. זה נראה לכם טוב? הוגן? צודק? לא. "האנשים הישנים מסתירים לי את הדרך לעולם..." את הנורמה החברתית של להתחתן, ששרדה עד היום, המציאו אנשים פרימיטיביים ומיושנים שהיו שייכים לעולם אחר, ישן, פחות חופשי ופחות דמוקרטי, בו האדם בהכרח כפוף לחברה. אנשים שאם יראו בחורה בגופיית בטן יחטפו הלם וידברו על התועבה ועל המעשה הכה נורא. אנשים שבעולם של היום הם די נדירים, והגרסה המתונה (!) שלהם הם החרדים. ואצלם הנורמה החברתית היא לא לשרת בצבא, ואני לא מעביר ביקורת או משהו. העולם של היום השתנה, החברה הישראלית בגדול והתל אביבית בפרט היא הרבה יותר מתקדמת, נוחה וחופשית, וצריך להבין שחתונה היא לא שלב מעבר בחיים, אלא טעות גורלית פונטיציאלית בחיים. שלב מעבר זה לשרת בצבא. שלב מעבר זה להתחיל לעבוד. שלב מעבר זה לעבור לגור לבד, עם שותפים או עם בן \ בת זוג. זה לא להתחתן. אסור להתחתן כדי "להתקדם בחיים", ואם יש מישהו או מישהי נשואים שהתחתנו מהסיבה הזאת שקוראים את זה, הם בטח חושבים "פאק, הבן אדם צודק". "כדי להראות לעולם את אהבתנו..." אה, כן? לא כדי לקבל צ'קים? ואני כבר חשבתי.... סליחה, אנשים, אבל אני לגמרי מבין את הצורך לזעוק לעולם "אנחנו מאוהבים!". אבל חתונה? זה מוגזם. זה סחיטה של המשפחה וסוג של התלהבות: "אתם הצעירים עוד לא התחתנתם, אתם הזקנים כבר נשואים המון זמן ואהבתכם לא בוערת, ורק אנחנו בשיא פריחתנו!". גם אם לא לזה התכוונתם, זה המסר שמועבר. "שנוכל להגיד שחיינו אפילו לרגע קטן..." להשוויץ כדי להראות שאתם יותר טובים או יותר מאושרים מאחרים זה מגעיל. וכן, בטווח הקצר יראו את אהבתכם והמטרה תושג, אבל בטווח הארוך? אתם עלולים להפוך לאותם זוגות משעממים שלא באמת אוהבים ופשוט לא רוצים להסתבך בקטע של הגירושים. בגלל הילדים, בגלל ההשלכות. רוצים להראות את אהבתכם? לכו לשופינג יד ביד בשינקין. צאו לטי אל וי והתחרמנו קשות מול אורלי ווינרמן, מיטל דוהן ושות'. אין ספק שתרגישו הרבה יותר שווים, בלי השלכות גורליות שמשתמעות מחתונה. "כדי לא להיות לבד..." כאילו אין אנשים נשואים שמרגישים לבד. זה לא רק קיים, זה גם נפוץ. "כשהכל יעבור ואתה תתבהר, הכאב העצור הזה שבסוף ישתחרר..." סליחה על המשפט העצוב אך הריאליסטי: יש סיכוי לא רע שאתם תמותו לבד. עם או בלי בן / בת זוג. וגם אם יהיו לכם ילדים שיטפלו בכל עד יומכם האחרון ועוזרת פיליפינית חמודה וחרוצה, אתם עדיין תרגישו לבד. זה עניין של גיל ומצב בריאותי בדיוק כמו שזה עניין של מצב חברתי ומשפחתי. חיי נישואין בגלל הסיבה הזאת הן מתכון לסבל. באופן אירוני, כשכל כך לא רוצים להיות לבד ומתחתנים בגלל זה, נשארים לבד ובגדול. "בשביל ההסדר הכלכלי..." הסדר כלכלי? הסדר כלכלי?! בגלל זה מתחתנים?! תסמכו על עצמכם, תאהבו את עצמכם ותפגינו את זה, ותראו שתצליחו בחיים ותגיעו רחוק, גם כלכלית. תשקיעו בעצמכם כי בסוף אתם הוא כל מה שיישאר לכם, בלי קשר למצב הבנק. "ויש לו טונה כסף ובכל זאת הוא לבד..." חתונה בגלל הסדר כלכלי לא תשיג אושר וגם לא יציבות. אנשים מסוימים צריכים להפנים את זה דחוף.
טור 6 - חתונות (או כן להיות) 5.2.2004. לילה. בזמן האחרון מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על הדבר הזה שנקרא חתונה. נישואין. מיסוד הקשר. תקראו לזה איך שבא לכם. לא יודע אם זה אי שפיות או עודף שפיות, התפכחות מפתיעה או שיגעון, אבל לפתע כל הרעיון הזה נראה לי פשוט נורא. בעולם בכלל ובישראל בפרט יש נורמה מאוד חזקה וארוכת שנים לגבי זה. בחור ובחורה נפגשים. איכשהו. קובעים דייט. מתחילים להכיר. למצוא חן אחד בעיני השניה. תוך שבוע שבועיים שזה נמשך אפשר להגדיר את זה כ"דייט מוצלח יחסית". למה עובר קצת זמן בין הדייט להגדרות? כי התחלת מערכת יחסים חדשה היא סיכון שהאדם לוקח על עצמו. יש סיכוי שנרצה קצת יותר ממה שהצד האחר יוכל לתת (או להפך) או שאפילו שהצד האחר לא ירצה בכלל. תוך חודש מצהירים רגשות ואפשר להגדיר אותם כזוג. תוך שנה וחצי, שנתיים, או לחלופין 4 חודשים או 5 שנים (זה בהחלט עניין שמשתנה בין זוגות) מגיעה הצעת הנישואין. ואז חתונה. ואז ילדים. ואז חיים. ואז מוות. "הבניינים החדשים מסתירים את רוח הים... אין אוויר וחם..." משום מה זוהי הנורמה. אפשר להגיד שזה טבעי. זה לא. להתרבות וליצור דור המשך זה טבעי. להתמסד לכל החיים זה לא. זה משהו שבני האדם המציאו, לטובתם ובטווח הארוך, לדעתי, גם לרעתם. למה אני חושב ככה? א. קודם כל, מוסד הנישואין הוא לא רק דיקטטורי, דתי ומגעיל - הוא גם סטרייטי. ז"א שהוא מוגבל לאנשים מסוימים בלבד. עם עברי ויניב ירצו להתחתן מחר, הם לא יכולים. המוסד הזה מרשה לעצמו לקבוע מה נכון ולא נכון ע"פ החוק והדת, ונישואים של הומואים ולסביות לפיו זה דבר לא נכון. לא מוסרי. לא בסדר. למי אכפת אם הם מאוהבים ורוצים לחיות ביחד עד שארית חייהם? זין וזין לא הולכים ביחד. "לא הגיוני שאלוהים חשב אחרת". ב. לטס פייס איט - דברים כאלה מתחילים, בין השאר, מהבית. אני לא מרוצה מהנישואים של ההורים שלי. לא שהם כאלה נוראיים. פשוט לא עונים על ההגדרה 'נורמלי', כשנורמלי בעיני היא משפחה שנמצאת שם כשצריכים אותה, משפחה שהרגשות החיוביים בה הם דבר מובן מאליו. זה לא רק זה שגורם להתנגדותי, אבל זה גם. אז מה, האם אני נגד רעיון הזוגיות והמשפחה בפרט? כל כך, כל כך לא.... לאנשים שלא מקבלים את הצרכים הבסיסיים (חום, אהבה) מהוריהם, אולי בגלל שהם נשואים, יש 2 ברירות: 1. להשלים עם העובדה שההורים שלהם הם כאלה, ולהפוך למריר וכועס וקנאי מתוסכל שלא מפסיק לחשוב 'למה להם יש ולי אין'. ובסופו של דבר להקים משפחה, ולהפוך להיות בדיוק כמוהם. 2. ללמוד מהם. ללמוד מהם איך לא להתנהג. ללמוד את כל הצרכים הרגשיים שלך ולהפסיק את השושלת המשפחתית המגעילה הזאת. ויום אחד, לתת למשפחה החדשה שלך, אם וכש תהיה, את כל מה שאתה לא קיבלת. זה יותר קשה, אבל זה לגמרי אפשרי. קל להתלונן. קשה לשנות. אז אני נגד הרעיון. עוד לא הסברתי בדיוק למה. כן, בגלל הנסיון שלי, בגלל הסטרייטיות, אבל זה לא רק זה. אני לא בעד נישואים בכלל, לא של הומואים ולסביות ולא של סטרייטים. כדי להסביר באופן ברור, המצאתי שאלון וירטואלי לאנשים נשואים - למה התחתנתם? לא שאנשים באמת ענו על השאלון הזה, אבל התשובות שלהם די צפויות. אז הנה התגובות שלי אליהם. אנשים, למה התחתנתם? "כדי להנציח את אהבתנו..."