טור של אורית קמיר על המצעד, ותגובתי לה
(שלחתי במייל) שלום אורית, זמן רב חלף מאז התכתבנו לאחרונה. מספר הערות בנוגע לפוסט על המצעד - הראשונה היא שלדעתי יש לכלול במספר המעונינים גם את מספר התומכים - משפחה של, חברים של, וכד'. לכן לספור רק "אלף אלפיים" ולא "חמשת אלפים" זו ספירה שגויה של בעלי הענין. השניה היא שלדעתי יש כאן לא רק ענין של 'ענין' אלא של אומץ, מספר המגיעים לא מיצג את מספר הרוצים, אלא גם את מספר אלו שהתגברו על הפחד ועל שכנועי בני משפחה ללא ללכת מחשש לשלומם. אני מכירה אישית כאלו שהיו במצעדים קודמים ופחדו להגיע בשל האיומים וההפחדות, אני מכירה זוגות אמהות שהגיעו בעבר ביחד עם הילדים, ועכשיו רק אחת באה (מטעמי חלוקת סיכונים) והשניה נשארה בבית עם הילדים (מטעמי סיכון). יש הרבה שרוצים ומפחדים. השלישית היא, שבשביל הצועדים עצמם סגרו רק חמש מאות מטר ברחוב ספציפי. כל מה שנסגר מעבר לכך, לא נסגר בגלל הצועדים אלא בגלל המתנגדים המאיימים באלימות. אפשר להשוות את העלויות של מצעדי 2002, 2003, 2004 בירושלים לעלויות המצעד הנוכחי, הן במונחי סגירת כבישים והן במונחי עלויות, ואת הפער (העצום להתרשמותי יש לציין) יש ליחס להתנגדות האלימה, לא לצועדים. רביעית, יש דברים שהם לא רק סמל, אלא בעלי השלכות רחבות היקף. אני חושבת שההשלכות וה'אדוות' של ביטול מצעד בעיר הבירה כתוצאה מאיומים, מפחידות מאד מאד, ואני רוצה לספר לך שבאופן אישי זו הסיבה שגורמת לי להגיע למרות ההפחדות האישיות לשלומי שמשכנעות מאד אנשים סביבי. יש כזו תחושה של הפחדה, עד שלמדרך של שנה שעברה אחרי הכרוזים של איום ברצח ותמונות הרכוש עולה באש הגעתי בנעלי ריצה ותעודות וכסף בתחתונים למקרה שאצטרך לחלץ עצמי כתוצאה מאלימות. מה שקורה לקראת שני המצעדים האחרונים זה פשוט טרור, והוא פעמים רבות מצליח - אנשים לא מגיעים מהפחד (למרות שהגיעו במצעדים הראשונים שלא היו נתונים לאיומים כאלו הרי המצעד הוא מ2002 ועבר מס' שנים בשקט יחסי). והערה חמישית ואחרונה- אני חושבת שיש קשר ישיר בין מניעת מצעד לבין גייבאשינג, בין לגיטימציה או מניעתה וכבוד סגולי.
(שלחתי במייל) שלום אורית, זמן רב חלף מאז התכתבנו לאחרונה. מספר הערות בנוגע לפוסט על המצעד - הראשונה היא שלדעתי יש לכלול במספר המעונינים גם את מספר התומכים - משפחה של, חברים של, וכד'. לכן לספור רק "אלף אלפיים" ולא "חמשת אלפים" זו ספירה שגויה של בעלי הענין. השניה היא שלדעתי יש כאן לא רק ענין של 'ענין' אלא של אומץ, מספר המגיעים לא מיצג את מספר הרוצים, אלא גם את מספר אלו שהתגברו על הפחד ועל שכנועי בני משפחה ללא ללכת מחשש לשלומם. אני מכירה אישית כאלו שהיו במצעדים קודמים ופחדו להגיע בשל האיומים וההפחדות, אני מכירה זוגות אמהות שהגיעו בעבר ביחד עם הילדים, ועכשיו רק אחת באה (מטעמי חלוקת סיכונים) והשניה נשארה בבית עם הילדים (מטעמי סיכון). יש הרבה שרוצים ומפחדים. השלישית היא, שבשביל הצועדים עצמם סגרו רק חמש מאות מטר ברחוב ספציפי. כל מה שנסגר מעבר לכך, לא נסגר בגלל הצועדים אלא בגלל המתנגדים המאיימים באלימות. אפשר להשוות את העלויות של מצעדי 2002, 2003, 2004 בירושלים לעלויות המצעד הנוכחי, הן במונחי סגירת כבישים והן במונחי עלויות, ואת הפער (העצום להתרשמותי יש לציין) יש ליחס להתנגדות האלימה, לא לצועדים. רביעית, יש דברים שהם לא רק סמל, אלא בעלי השלכות רחבות היקף. אני חושבת שההשלכות וה'אדוות' של ביטול מצעד בעיר הבירה כתוצאה מאיומים, מפחידות מאד מאד, ואני רוצה לספר לך שבאופן אישי זו הסיבה שגורמת לי להגיע למרות ההפחדות האישיות לשלומי שמשכנעות מאד אנשים סביבי. יש כזו תחושה של הפחדה, עד שלמדרך של שנה שעברה אחרי הכרוזים של איום ברצח ותמונות הרכוש עולה באש הגעתי בנעלי ריצה ותעודות וכסף בתחתונים למקרה שאצטרך לחלץ עצמי כתוצאה מאלימות. מה שקורה לקראת שני המצעדים האחרונים זה פשוט טרור, והוא פעמים רבות מצליח - אנשים לא מגיעים מהפחד (למרות שהגיעו במצעדים הראשונים שלא היו נתונים לאיומים כאלו הרי המצעד הוא מ2002 ועבר מס' שנים בשקט יחסי). והערה חמישית ואחרונה- אני חושבת שיש קשר ישיר בין מניעת מצעד לבין גייבאשינג, בין לגיטימציה או מניעתה וכבוד סגולי.