זוהרה מצליחה החודש
New member
טוב, יש לי מה לכתוב.....
וואו, עבר המון זמן מאז פתחתי הודעה בפורום ועדכנתי. היום עם טו בשבט, חשבתי על זה שנורא רציתי לבשר לכם על איזשהו לבלוב אצלי, אבל לא. אני כותבת כאן קצת דברי סיכום, כי עברו להם שלושה חודשים מאז שהפסקתי את ההריון ונדמה שתקופת חיים שלמה עברה לה. עברה לה גם כמעט שנה מההריון הראשון שלי שבגללו עזבתי את הפורום בפעם הראשונה (אז הייתי רק קוראת פסיבית וחשבתי בנאיביות, מי צריך פורום בהריון?) מה היה? היה הרבה. עברתי שני טיפולים שכשלו וגם הפסקונת של גלולות ביניהם (נורא רציתי לבשר שאני בהריון אחרי שהפסקתי גלולות....). מה עוד היה? היו הרבה דמעות והיה הרבה כאב. היו רגעים שחשבתי שאני לא יכולה יותר לסבול מלהלקות את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב באופן כמעט מזוכיסטי.והיו רגעים שחשבתי שאין אופטימית ממני. היה ועודנו טיפול בעצמי. גם באופן אישי וגם קבוצתי במסגרת הלימודים שלי. עבודה קשה, עם התבוננות עמוקה ומלאת תובנות על עצמי ועל חיי. ההתבוננות הזו "מפרקת" אותי קצת, אבל רק כדי שאוכל שוב להתחבר מחדש. גם לחבר את השברים הפוצעים שלי וגם כדי להתחבר קצת לעצמי מחדש וממקום אחר. היה ועודנו האיש שלי, שחיבק ואסף אותי אליו עם בוא הכאב, ופינק ועטף ככל שניתן. האיש שלי שאני כל כך רוצה להיות אמא של הילדים שלו. היו וישנם החברים הטובים שמחזיקים ותומכים, ומעודדים, גם כשלהם לפעמים עצוב וקצת נגמר הכוח. ובמיוחד ל 4 המופלאות שלי (מרב ומרב של ערן, רונה ונעמותק ש"מציקות" לי כל יום באהבה עצומה) וגם כמובן לענתי, סאני וליאור. והיה כמובן הרופא שלי שמדביק כמעט כמו מגיפה באופטימיות הנצחית והבלתי נלאית שלו. ועכשיו יש גם תקווה שוב, שבאה לי תמיד אחרי נפילת הכישלון ותחילתו של טיפול חדש. תקווה שאולי הפעם אהרה, והפעם גם לשם שינוי אגיע ללידה. תקווה שבטו בשבט הבא יהיה גם לי נטע משלי לטפח. נטע שילבלב ויפרח לתמיד. אוהבת מאוד ומודה תמיד שאתם איתי ולצדי זוהרה
וואו, עבר המון זמן מאז פתחתי הודעה בפורום ועדכנתי. היום עם טו בשבט, חשבתי על זה שנורא רציתי לבשר לכם על איזשהו לבלוב אצלי, אבל לא. אני כותבת כאן קצת דברי סיכום, כי עברו להם שלושה חודשים מאז שהפסקתי את ההריון ונדמה שתקופת חיים שלמה עברה לה. עברה לה גם כמעט שנה מההריון הראשון שלי שבגללו עזבתי את הפורום בפעם הראשונה (אז הייתי רק קוראת פסיבית וחשבתי בנאיביות, מי צריך פורום בהריון?) מה היה? היה הרבה. עברתי שני טיפולים שכשלו וגם הפסקונת של גלולות ביניהם (נורא רציתי לבשר שאני בהריון אחרי שהפסקתי גלולות....). מה עוד היה? היו הרבה דמעות והיה הרבה כאב. היו רגעים שחשבתי שאני לא יכולה יותר לסבול מלהלקות את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב באופן כמעט מזוכיסטי.והיו רגעים שחשבתי שאין אופטימית ממני. היה ועודנו טיפול בעצמי. גם באופן אישי וגם קבוצתי במסגרת הלימודים שלי. עבודה קשה, עם התבוננות עמוקה ומלאת תובנות על עצמי ועל חיי. ההתבוננות הזו "מפרקת" אותי קצת, אבל רק כדי שאוכל שוב להתחבר מחדש. גם לחבר את השברים הפוצעים שלי וגם כדי להתחבר קצת לעצמי מחדש וממקום אחר. היה ועודנו האיש שלי, שחיבק ואסף אותי אליו עם בוא הכאב, ופינק ועטף ככל שניתן. האיש שלי שאני כל כך רוצה להיות אמא של הילדים שלו. היו וישנם החברים הטובים שמחזיקים ותומכים, ומעודדים, גם כשלהם לפעמים עצוב וקצת נגמר הכוח. ובמיוחד ל 4 המופלאות שלי (מרב ומרב של ערן, רונה ונעמותק ש"מציקות" לי כל יום באהבה עצומה) וגם כמובן לענתי, סאני וליאור. והיה כמובן הרופא שלי שמדביק כמעט כמו מגיפה באופטימיות הנצחית והבלתי נלאית שלו. ועכשיו יש גם תקווה שוב, שבאה לי תמיד אחרי נפילת הכישלון ותחילתו של טיפול חדש. תקווה שאולי הפעם אהרה, והפעם גם לשם שינוי אגיע ללידה. תקווה שבטו בשבט הבא יהיה גם לי נטע משלי לטפח. נטע שילבלב ויפרח לתמיד. אוהבת מאוד ומודה תמיד שאתם איתי ולצדי זוהרה
