טוב.הופעת בכורה..

טוב.הופעת בכורה..

לפני שבוע ביקש ממני מכר מחו"ל לתאר לו בפעם הבאה שיהיה פיגוע בי-ם(ניצחתי אותו בתחזית.פספסתי רק בשבוע.הוא בשבוע וחצי)את מה שעובר עליי.התקשיתי להעביר את תחושותיי לאנגלית,כמובן,הרי זר לא יבין זאת, יצא משהו מגומגם,שהיווה בסיס לגרסה הנ"ל,שהופכת גם לטורי הראשון,2 ציפורים במכה.תקראו(על משקל תיהנו). צרלי על האורך,אני על המילים,וההפקה. טור 1-'כלום לא עצוב' בוקר. באמצע חלום מהנה שנקטע ע"י 2 שעונים מעוררים,אני מקלל את הרגע שבו החלטתי לעבוד לתקופה קצרה עם אבי היקר,ומצליח אחרי ניסיונות ממושכים לאתר את 2 השעונים,ותוך זמן קצר להשתלט עליהם ולנטרל אותם.בוקר רגיל. סבתא דופקת בדלת ומודיעה שאבא מודיע שיהיה לי קצת קשה להגיע לעבודה,יהיו פקקים.היה פיגוע. מחשבה ראשונה-טוב נו עוד פיגוע. מחשבה שניה ושלישית-רע רע,עוד פיגוע. בטלוויזיה הודיעו שהכביש עומד להיפתח שוב לתנועה,ואני יוצא את הבית. בחוץ מקדם אותי יום קפוא.איזה 0 מעלות.טוב שלקחתי רק ז'קט. בתחנה שליד הסופר,2 שוטרים מעכבים צעיר ערבי שרוצה ללכת לסופר,חבר שלו עובד שם.כשאני עולה על קו 4,הערבי לא שם,גם לא השוטרים.לא יודע איפה הם,אבל הם ביחד. הנהג מביט בכל מי שעולה במבט עגום,כמו שבטח כתוב בהוראות לנהגים.וכנראה שיש אותם הוראות לנוסעים כי כולם עם פנים חתומות,אסור לדבר. באחת מהתחנות ברמת אשכול עולה חבורה צעקנית של 3 תיכוניסטים שביום רגיל אף אחד מהזקנים באוטובוס+אני לא היה שם לב אליהם.סתם רגילים,אם הם רוצים 'צומי' שיעשו משהו מיוחד.היום,הספיק להם לדבר.אפילו ללחוש היה מספיק.כל הזקנים הסתכלו עליהם במין מבט ששמור לאירועים מיוחדים-'דווקא עכשיו אתם מדברים? דווקא ע-כ-ש-י-ו'? אני התיישבתי מאחורה,בתקווה שאם יהיה מחבל,הוא לא ירצה להתיישב לידי,ואם הוא לא יישב לידי,הסיכויים שלי להיות הרוג פוחתים בצורה משמעותית.'אם הוא מתפוצץ מקדימה,אני מקסימום פצוע קל' אני משכנע את עצמי. בעצם,מרפי הארור בטוח חשב על האפשרות הזאת.עדיף לא לחשב סיכויים.ניתן למרפי לעשות את מה שהוא יודע. המאבטח הקירח שהיה באוטובוס יורד ולמרבה הפלא,אחרי כמה תחנות עולה מאבטח חדש,לרוב זה לא קורה. והמאבטח נראה כמו ערבי.עזוב,הוא בטוח ערבי.ויש לו מעיל שונה משל המאבטח הקודם. טוב,שרק לא יתיישב לידי.טוב,זה היה ברור שיתיישב לידי. השעה האחרונה עוברת לי מול העיניים.מה היה המשפט האחרון שאמרתי,איך נשמעתי בו? יכולים למצוא בו רמז שידעתי שאמות? והכי חשוב- איזה תמונה ישימו בעיתון?! מקווה שלא את הפספורט האחרון! הוא היה אחרי לילה הזוי ונטול שינה.נראיתי בו רע.עד שאני הופך לסלבריטאי לרגע זה עם תמונה רעה?! 'גאד בלס מי'. מקווה שישימו תמונה אחרת.ושיהפכו אותי לגיבור.ושיגידו שתרמתי הרבה לחברה,ושישקרו רק עוד קצת,זה once in a life time,ושיקימו על שמי משהו.לא חשוב מה,גם מכון ליווי או מתחם כליאה לחולי נפש,העיקר שאנשים ישמעו את השם שלי,ושישקרו גם הם.שיגידו שהייתי מותק או כפרה. הגענו למרכז העיר,אני יורד בתחנה של 'המשביר',ונושם לרווחה. כשביקשתי מ 'הערבי' לעבור,הוא המהם משהו,אבל לא התנגד ונתן לי לרדת.משימה 1 הושלמה(באנגלית זה נשמע יותר טוב). בתחנה מחכים כבר די הרבה אנשים לקו 14,אני מתפנה לקרוא את השלטים התלויים על התחנה.'דירות להשכיר','סטודנטיות חכמות,יפות,ובעלות זמן פנוי, להשכיר',וחברות ניקיון. מודעה 1 הייתה קצת שונה.נאמר בה בכותרת זועקת- 'בנות ישראל! היזהרו מערבים'. המילים הקטנות יותר סיפרו על כ-6000 בנות יהודיות שנמצאות בכפרים ערביים,מושפלות ומדוכאות,והכל כי הם פותו בחיוכים,כסף ומתנות.המסקנה אחת-בנות,היזהרו מערבים. חוצמיזה שלא יודע עד כמה זה נכון,זה חתיכת חומר לספר 'הוצא מהקשרו'.הבנים? חופשיים לחגוג.. קו 14,מתיישב באמצע,ליד בחורה שנראית בסדר מבחינה חיצונית.התכוונתי לבחינה הביטחונית.וגם היא בוחנת אותי במבט חשוד.מבחינה ביטחונית,כמובן.אני עובר את המבחן והיא שוקעת בספר.מהר מאוד אני רואה שהספר הוא סידור ולמרות שהוא פתוח בדפים של התפילה,היא לא באמת מתפללת.היא בטח מחבלת.נתנו לה סידור בשביל הטעיה,וחוצמיזה שנשים עוברות את הבדיקות ביותר קלות.קל להן יותר להחדיר חגורות.והחמאס הבטיחו שיותר נשים ישתתפו בג'יהאד.תהיתי כמובן בשאלת מליון הדולר- בתולות? בשבילה? מוזר,אין פלסטיניות לסביות. מגיעים לזירת הפיגוע,לא קשה לשים לב,עשרות ניידות של חדשות מכל העולם,כמה מפגינים נושאים שלטים באנגלית,והנה,כתמים ברורים של דם.כן,דם על הכביש. קריאות של תדהמה,כעס,ורצון להביע הזדהות או סתם רצון להביע הבעות שונות נשמעות באוטובוס.הבחורה שלידי מקללת ואומרת 'וויש' בקצב מסחרר,אבל זה בסדר,זה סופי-היא משלנו ואחים לצרה אנחנו,לא? לא.לאוטובוס עולה צעיר חרדי שמתחיל לספר כמה זה מגיע לנו ולמה זה קרה דווקא היום,או דווקא לפני חודש אדר,או משהו כזה. אוף,צריך טרנספר לעזה את כל הטמבלים.את כולם. אני שם לב שאנחנו כבר באמצע 'עמק רפאים'.שם קצת מפחיד לרחוב ועוד רחוב די ראשי. 'הנה אופו(איפה) שהיה הפיגוע',מצפצף דרדק 1 לחברו. 'מה אתה הומו? זה היה איפה שכל הטלוויזיה' מחזיר לו דרדק 2 ',שניכם הומואים רצח(פועל-לרצוח,כוונה-מאוד מאוד),היו פה הרבה פיגועים',אומר דרדק ענק לחבריו הקטנים.אנשים נעים באי נוחות בכיסאותיהם.מאבטח אתיופי חמוד עולה ומעביר מבטים,מתכופף לבדוק מתחת,בודק בפחים,הכל תקין. הגעתי לחנות בריא ושלם, תוך זמן קצר,ואחרי כמה כאילו וויכוחים על המצב,חוזרים לשיגרה.בעצם כבר היינו בשיגרה.עכשיו אנחנו ב'כאילו חזרה לשיגרה'.אין לזה איזה מתכון מיוחד,סומכים על שיקול דעתם של האוכלוסייה שהיא לא תבצע מופע אקרובטיקה מרהיב במקום שבו היה הפיגוע,הציבור לא תמיד מטומטם. חוץ מזה שרק יהיו בריאים ויקנו לחם וחלב,וקצת שוקולד. בדרך הביתה אני נזכר ברעיון ישן שלי לפתוח סוכנות הימורים שתהמר על כל מה שקשור לפיגועים-מספרי הרוגים,המקום, עוצמת המטען,האירגון שאליו השתייך המחבל,הגינוי החריף ביותר, קו האוטובוס,הגיל הממוצע של ההרוגים ועוד ועוד. אפשר גם לעשות אובר ואנדר. אובר 14 הרוגים,אנדר גיל ממוצע 27. אבל תמיד שאפתי להיות חוקי מתישהו,צריך משהו חוקי. רעיון חדש נרקם במוחי בדרך הביתה, לעשות מונופול משודרג.'מונופיגוע'. חשבתי על הרעיון,החוקים,הכל.אני חושב.תיאור קצרצר: 2-8 משתתפים.יש חלוקה ל-2 קבוצות.הכחולים VS. האדומים. הכחולים מקבלים מספר ערים עם תג זיהוי כחול והם צריכים לפתח אותם.קווי אוטובוס,רחובות מרכזיים,מסעדות יוקרה וכו'. באותו הזמן האדומים יפתחו אמצעי לחימה,ויצטרכו להחדיר אותם אל הערים הכחולות מבלי שיתגלו(ע"י אישורי עבודה,משלוח של פיצות וכו'). הכחולים יוכלו לנסות להגיב מדי כמה סיבובים אבל אסור להם להפקיר את הערים שלהם,ולכן ניצחון הם יוכלו להשיג רק דרך ההגנה.איפוק הוא הנשק העיקרי שלהם. האדומים לעומת זאת,יכולים לנצח רק דרך התקפה,להם לא משנה אם עריהם הרוסות,נשיהם מתות ואין כסף.העיקר לתקוף,ואללה יעזור וירחם. ניצחונם יובטח ע"י עשרות נחיתות מכובדות ב-'Free Parking'(שעליו יתואר בהמשך) את עיר הבירה שגם תהיה העיר היוקרתית ייצגו 'יפו','עמק רפאים',קו 18(קו 14 תן כבוד,אתה היית רק פעמיים,נראה לי),ומסעדת סבארו.במקום חברות המים והחשמל יהיו אירגוני ה-'חמאס' ו-'בצלם' .את הבנק יחליף בנק הדם,את מס ההכנסה יחליפו חברי זק"א,במקום Free Parking יהיה בית זונות-70 בתולות יחכו לך שם במקום התמורה הכספית.כלא לא יהיה.שמעון פרס יהיה נשיא הכבוד,ותמונתו תעטר את הקופסא(כדי לשמור על הרלוונטיות של המשחק גם לנכדינו) זה ממש מחשבות ראשוניות,אני עדיין מחפש פרטנר שיעזור לי להוציא את הרעיון לפועל.בטח יפגינו נגדנו על 'חילול כבוד המת',וכך נקבל עוד ועוד פירסום. -סוף- נ.ב מי שנפגע,עימו הסליחה(ואיתי התהילה.חה חה)
 
אתה בעמוד הראשי

אני חושב שהדגמת לנו בבירור עד כמה התרגלנו לכל שגרת הפיגועים עד כמה זה הפך אותנו לציניים לפעמים זה כבר חלק מלהיות ישראלים... אמן ולא יהיו עוד פיגועים
 
אוקי

בתור אחת שאיבדה שני מכרים בפיגוע הזה הציניות לא הצחיקה אותי הפעם למרות שבטח בפעמים אחרות כן וזה חלק מהשיגרה. לקום בבוקר ולראות מהחלון את האמבולנסים כבר מבהיר לי שהיה פיגוע אבל זה לא מונע ממני ללכת לבית ספר, רק כשמבינים שמישהו שהכרת נהרג רק אז זה באמת תופס אותך. כל החשש הזה באוטובוס שתיארת הוא כל כך אמיתי. אני אישית רואה אנשים חוששים ויורדים בתחנות שלא היו אומרים לרדת בהם. יום אחרי הפיגוע עליתי על האוטובוס והתחלתי להריץ לעצמי בראש שכל אחד הוא מחבל, בחנתי איפה כל אחד יושב איפה הוא שם את התיק שלו. אחרי שתי תחנות ירדתי אפילו לא בתחנה שלי וסיכמתי שאני על אוטובוסים לא עולה בזמן הקרוב. צבי, אחלה כתיבה אחלה פינה תדחדש ואמן שבפינה הבאה לא יהיה צורך לכתוב על המציאות המזעזעת שלנו.
 

lollapalooza

New member
אררררר

אתמול כתבתי הודעה ארוכההההה ואז היא פשוט נעלמה לה. אח"כ כתבתי עוד הודעה ארוכה והיא פשוט סירבה להישלח. אז אני מנסה היום: צבי- אני אהיה קצת חסרת רגישות ואשים את התוכן בצד לרגע- הכתיבה באמת מצויינת. אהבתי. בעניין התוכן- באמת מי שלא גר כאן ועובר את הסיוט הזה לא יכול להבין רק ממילים, וזה גם לא משהו שאפשר ממש להעביר דרך מילים, צריך להרגיש את זה. (ולא שאני מאחלת למישהו לעבור את מה שעובר עלינו) איך המצב המזוויע הזה הפך לשגרה, איך הגענו לזה שנחשוב "נו, עוד פיגוע" או שנתרגל לרוטינת הטלפונים לחברים כדי לבדוק שהכל בסדר. איזה קהי חושים נהיינו שכבר לא מתעניינים בפרטים וכבר לא מדליקים טלויזיה, שהמוות מסביב כבר לא משפיע כמו פעם. משפיע, אבל פחות. ואיזו מציאות לא נורמלית זו להיכנס לאוטובוס ולא להיות בטוחים שנצא ממנו בחתיכה אחת, ולבחון כל אחד שנמצא ולחשב באיזה חלק של האוטובוס כדאי לשבת כדי שהפגיעה תהיה כמה שפחות חמורה, אם תבוא. ולחשוב מיליון פעמים אם כדאי לצאת למקום כזה או אחר רק בגלל שיש בו הרבה אנשים ומסוכן ובכלל לחיות כל הזמן עם תחושה שהולכים בין הטיפות ובידיעה שבמוקדם או במאוחר, גם עלינו תטפטף טיפה אחת, או שתיים, או מי יודע כמה. אני, שלא חיה בירושלים ושמעולם לא עברתי ליד איזור של פיגוע בזמן אמת (ומקווה שגם לא אהיה אף פעם בסביבת פיגוע, בעצם שאף אחד מאיתנו לא יהיה שם) גם לא מבינה מה מרגיש מי שנמצא שם, אבל מה שאני יודעת ומרגישה זה כבר יותר מדי. למרות שקשה להעביר את זה במילים, זה חשוב להסביר את מה שמרגישים כדי שאולי פעם מישהו ינסה להבין אותנו. אני לא חושבת שיש מה להיפגע ממה שכתבת. סה"כ כולנו מתוסכלים מהמצב הנוראי הזה, והציניות הזו היא חלק מהעניין, חלק מההתמודדות, מהראייה של הדברים מנקודת המבט שלנו. כבר היינו בסרט של העצב, של הכעס, של התסכול. עכשיו זו מין השלמה כזו ומכאן באים הציניות וההומור השחור. וזה לא רע, זו דרך התמודדות. ומי שיגיד לך שאין לך כבוד למתים, זה רק מראה שהוא עוד שומר על מידה של רגישות שהייתה בנו פעם ונעלמה. או פחתה. שזה אומר שהוא רגיש במיוחד או שפשוט לא חי כאן. סה"כ הזדהיתי מאוד עם הרבה דברים שכתבת. עצוב וציני, אבל נכון.
 
צבי...

בהחלט נהניתי לקרוא, נושא שכל כך קרוב לכולנו במדינה הזו... אבל למרות זאת לא אהבתי את עניין ה"מונופול".. יותר מידי ציניות לטעמי..
 

A N I g M A

New member
מזדהה

קורה לי כל כך הרבה פעמים! אני עולה על האוטובוס ואז מתחיל המשחק של "זהה את המחבל". וזה כל כך מפחיד. למה אנחנו לא יכולים להיות כמו ילדים נורמלים? במקום לשבת באוטובוס ולחשוב על דברים יפים אנחנו חושבים מה יקרה עוד שנייה. אם תכף האוטובוס יהפוך לשאריות של ריפוד עם הגה. ובקשר לבנות בכפרים הערביים - הייתה על זה כתבה בערוץ 2 לא מזמן. היו כמה בנות שברחו מהכפרים והגיעו לאיזה מעון שמנהלת אותו אישה דתייה. היא נותנת להם בית כי הם לא רוצות או יכולות לחזור לבית המקורי שלהם. לא אמיתי, מקורי. "is there anyone out there 'cause it's getting harder and hrder to breath"
 

Ez sLeeP

New member
צביקו'ש.

הרשה לי לברכך על טורך הראשון (למעשה היו מספר טורים טובים ומכובדים בעבר.. אני שמח ששבת לכבד אותנו בכתיבתך. היא מקסימה וסרקסטית ובעיקר אמיתית)
אם נתפנה לתוכן, שהוא אמנם לא מתעלה על הכתיבה - אבל בהחלט מהווה חלק חשוב מן הטור - מציאותינו קשה מנשוא. אין זה מן המקובל שילדים לא יכלו להיות ילדים וייאלצו להתבגר ולדלג על שנים של נאיביות, חיוכים ושחוק. זה לא לגיטימי לחשוש לצאת מהבית. אסור שנדבר בלשון לעג על מוות ועל קורבנות. כל זה כאשר אנו חיים באוטופיה. אבל ישראל איננה אוטופיה. היא סתגלנית (והרשו לי לטפוח לעצמנו על השכם - שמצבינו, בהתחשב בנסיבות אכן טוב..). לא היתה אוטופית, וקשה לי לראותה כאוטופית. במצבינו, כל האי-לגיטימציות האלו הפכו ללגיטימיות ואותנו, לאדישים. נטולי הומאניות בכל הנוגע לתחום הזה. אולי הומאניות מסוג אחר. אני חושב שהטקסט שרשמת אולי נוגע יותר ומבהיר יותר את בעייתינו מאשר תמונות זוועה ואתרי הסברה. אולי תשקול לתרגם, לסדר, ולהעלות לרשת. אני אשמח לעזור. עד הטור הבא,
נדבו'ש.
 

Ez sLeeP

New member
רציתי להוסיף,

אבל יפה לי הסניליות - שבכל הנוגע למפגעות (מרצחות, זונות, ככל אשר יעלה על ראשכם) מן המין הנשי - נאסר על נשים להיות מחבלות. ע"פ הדת. כן מותר בשרן למען הג'יאהד של כל הנשים הלא-טהורות. בערבית צחה, שרמוטות. כל אלו שביישו את כבוד המשפחה, וגורשו מן בית המשפחה (ומן הכפר, ככל הנראה) רשאיות באקט החבלה למען טיהור שמן המבוזה (וכן, שם המשפחה..) - מה שנקרא עסקה עם השטן.
 
גררררררררר../images/Emo187.gif

מאתמול אני מנסה להגיב לך אבל תפוז זונות ולא זזים בלילה בכל אופן צבי - אהבתי את הפינה שלך היא ממש מקסימה ואי ממש מזדהה אם כל מה שכתבת , אכן עניין התמונה הוא עסק רציני שגם אני חשבתי עליו המון במיוחד יצור לא פוטוגני שכמותי
בכל מקרה , הטור שלך ממש אמיתי הזדהתי המון
 

eternal flame

New member
מישהו צריך להסביר את התחושה לשופטים

בהאג! אולי הם ככה יבינו אותנו יותר טוב!
 

dovecks

New member
כל כך נכון....

בתור אחת שגרה בירושלים אני יכולה להגיד שמי שלא גר בירושלים לא יכול להבין מה עובר עלינו. אז נכון אתם שומעים פיגוע מדליקים את הטלויזיה אומרים מסכנים מכבים אותה וחוזרים לשגרה. אנחנו לא. אני אישית יכולה להגיד שאני עולה בפחד מוחלט על האוטובוס אני מסתכלת על כולם לראות שאין ערבי או סתם מישהו שנראה חשוד. שאני שומעת פיגוע אני כבר לא המומה אני יודעת שמישהו שאני מכירה מת או נפגע. אתם לעולם לא תבינו את ההרגשה שלנו ואני מקווה שכך שלעולם לא תדעו צער על מישהו שמת או נפגע.
 

dovecks

New member
כל כך נכון....

בתור אחת שגרה בירושלים אני יכולה להגיד שמי שלא גר בירושלים לא יכול להבין מה עובר עלינו. אז נכון אתם שומעים פיגוע מדליקים את הטלויזיה אומרים מסכנים מכבים אותה וחוזרים לשגרה. אנחנו לא. אני אישית יכולה להגיד שאני עולה בפחד מוחלט על האוטובוס אני מסתכלת על כולם לראות שאין ערבי או סתם מישהו שנראה חשוד. שאני שומעת פיגוע אני כבר לא המומה אני יודעת שמישהו שאני מכירה מת או נפגע. אתם לעולם לא תבינו את ההרגשה שלנו ואני מקווה שכך שלעולם לא תדעו צער על מישהו שמת או נפגע.
 

ranleonard

New member
שני דברים..

דבר ראשון, כשיש פיגוע אנחנו 'פשוטי העם' אלו שלא גרים בירושלים, לא מדליקים טלויזיה אומרים מסכנים וחוזרים לשגרה. חס וחלילה אם כאלו נהיה. הארץ שלנו מספיק קטנה כך שכולם מכירים את כולם, בערך. ירושלים זה לא מקום מופרד מהארץ. היא חלק מהארץ, וברגע שפוגעים בירושלים, אני אישית מרגיש שפגעו בי, אפילו אם לא פגעו במכר שלי. דבר שני, "שאני שומעת פיגוע אני כבר לא המומה אני יודעת שמישהו שאני מכירה מת או נפגע" - איך את יכולה להגיד דבר כזה? אפילו אם זה באמת מה שקורה, רק העובדה שכך עובדת המחשבה שלך היא זוועתית. אפילו אם המציאות בארץ היא מאד קשה, אסור לחשוב ככה. אפילו אם זה עובדתי שבכל פיגוע את מכירה מישהי שנהרג או נפצע, אסור לחשוב ככה.
 

דף חלק

New member
כתיבה יפה ואמיתית

האמת המרה יורקת לנו בפרצוף!!! ציני ואמיתי, עצוב אבל נכון! תמשיך לכתוב.. יש לך את זה (רק תוותר על המשחק, חבל עליך)
 

Arielcohen

New member
כ"כ מזדהה ../images/Emo186.gif

בתור ירושלמי, כ"כ הרבה פיגועים מגיעים כ"כ קרוב. אם זה דודה של חבר שלי שנהרגה בפיגוע בירושלים לפני שבועיים בערך. אם זו האחיינית של המזכירה בבית הספר ואבא של תלמיד מי"א שנהרגו בפיגוע ביום ראשון, או שני, אני לא ממש זוכר. אם זה חברים וידידות שלי מהשכבה שלילה אחד יצאו לבלות במדרחוב, לפני 3 שנים, וחזרו באמבולנסים. חבר שלי נפצע קשה ואני לא אשכח את המראה שלו בבית החולים. החבר של ידידה שלי נהרג ועד היום היא מזכירה אותו בכל הזדמנות. אם זו חברת ילדות של אמא שלי שפתאום מופיעה בחדשות כעוד הרוגה לסטטיסטיקה. אם זה מסע שופינג כיפי כשבום נשמע לפתע ממש מחוץ לחנות ויש שישה הרוגים והמון חתיכות בשר שרועות בכל עבר. כן, הטראגיות בעיצומה, וההומור שלך הוא בדיוק ההומור שלי - לא נסיון לפגוע, אלא נסיון להתמודד. המשחק שלי, אגב, הוא קצת שונה - כשאני באוטובוס אני עושה "הערכת מצב" - אם היה עכשיו פיגוע במרכז האוטובוס, מה היה קורה? חולני, אני יודע, אבל אני מתחיל לחשוב לעצמי: "זאת וזה ימותו, אלה שמאחוריהם יפצעו קשה, אלה לידם ימותו בעיקר מהרסיסים, אני בטח אהיה פגוע הלם ופצוע קל..." המחשבה הזאת הרבה יותר נוחה מהמחשבה על חתיכות הבשר שיישארו ממה שהיה פעם חי בדיוק כמוני. אדישות היא דבר נורא, אבל במציאות של היום היא בהכרח הופכת לדרך חיים. אגב, צבי, אני רוצה להתכתב באייסי ואתה אף פעם לא שם. אז תהיה...
 

mesh33

New member
זה כ"כ עצוב שפיגוע זה שגרה...

נמאס לי שאם שומעים על פיגוע לא חושבים על האנשים שנהרגו, על המשפחות השלמות שחייהם נפסקו כי יקיריהם מתו, חושבים על הפקקים. ועל הבעיות בקווי הטלפון ומתעצבנים אם שינו את לוח השידורים.אבל אין לי זכות לבקר. גם אני כזו, we all are וזה בעצם מה שכ"כ נורא.
 

Arielcohen

New member
לא יודע אם זה נכון לגבי כולם,אבל...

אצלי האדישות היא לא משהו טבעי, היא משהו שהרגלתי את עצמי אליו, ולכן ברור לי מאוד שיום אחד אני אשלם על זה מחיר נפשי קשה, כואב ונורא. אני סוחב איתי מטען רגשי קשה, כל הפעמים שהיו פיגועים, כל האנשים שמתו, כל הכאב שכל כך קרוב, ואני בוחר להסתגר בחדר, לחשוב על שופינג, לשמוע עברי ולצאת אדיש. להדחיק. ביום שאני אכיר בנאדם אחד, שאני מאוד מקווה שהוא קיים - בן או בת, ידיד או ידידה, חבר או חברה - זה לא משנה, ביום שאני אפגוש את הבן אדם הזה שיגרום לי להרגיש משהו אני יודע שאני אתחיל להישבר, וזו תהיה תקופה נוראית של דיכאונות וטיפול פסיכולוגי. בינתיים אני מדחיק. אני לא פתוח רגשית מספיק בשביל להזדהות עם כל הכאב שקרוב אליי. עד היום פגשתי מישהי כזאת, אבל היא אדישה בדיוק כמוני אז אליה אני יכול, רוצה, מסוגל או מרגיש צורך להיפתח... יום אחד זה יבוא לי. בינתיים אני אדיש. עוד אנשים מרגישים שאצלם זה ככה?
 
למעלה