טאיזו (חלק ב')
טאיזו חלק א
------
בא לי דים סאם. אולי בגלל הדמיון (החופשי) לחלל (והקוקטיילים המשובחים) של מסעדת ”האקאסן“ בלונדון. הראשון: דאמפלינג שנחניזי, שחרר הצהרה מכאן ועד נהר היאנגצה – מילוי של לחי בקר, מרק בשר, ציר רימונים. ארבעה כיסונים קטנים (62 שקל!) היו מונחים על הצלחת. בהיעדר המרק, שיערתי שהוא טמון בתוך הדאמפלינג. יריעות הבצק העבה, היו יבשות, גסות, לא מחליקות בגרון. גם המילוי לא יצר את תחושת הר הגעש המתפרץ. הלחי אומנם הייתה עסיסית ורכה, אבל מנעד הטעמים המובטח ממש לא הורגש. החמצה.
ההר גאו היו הרבה ידידותיים לסביבה. בצק העמילני השקוף היה מספיק גמיש כדי להכיל בתוכו את חתיכות השרימפס. תיבול בחומץ אורז שחור הפך את המנה לנעימה כל כך. ליטוף.
המנה השלישית במרתון: מרק סרטנים צח עם וון טון משובח של שרימפס וסרטנים. כאן סוף סוף אפשר היה להרגיש את דרום מזרח אסיה. טעם מובהק של תיבול אסייתי משולב במרק, טויסט של טוסטונים עם שום קונפי. מנה טעימה, אבל לא נשגבת. כאילו היה חסר כאן משהו, לא מוגדר, שיהפוך אותה למעדן. אותו אלמנט נעדר שבלט בחסרונו בכל מנה ומנה.
הלאה. כבר עשור מככבות לחמניות מאודות בכל מסעדות האסיתיות המודרניות במערב. הנה הן עשו עליה. בטאיזו מוגשות לחיי המלאכים עם ברווז pulled ברוטב ברבקיו. נשמע מדהים, בפועל זו הייתה מנה לא סוחפת. נעדרת טעם מיסתורי של יבשת רחוקה. לא יודע למה, אבל נזכרתי בטרקטור גדול.
כאן נפתחה לי הצ'אקרה: המנות של בן נריה חסרות עומק ושכבות של למידה, נסיון וחיים ביבשת. אוכל של מהנדס מזון מצויין, בעל ידיים עדינות שיודע לייצר איזונים נכונים, לקלוע לטעם רחב של סועדים – אבל הניואסים שלו שטחיים. הכי רחוק מספר טוב שכתב סופר בא בימים, שמכל דף מתפרצת חוכמת החיים שלו. היסטורית, תרבותית, משפחתית. בן נריה פירסם רב מכר בכריכה דקה. יאמר לזכותו: זה לא קומיקס, ז‘אנר חביב ברוב המסעדות בעיר.
החלטתי לעלות על המטוס ולטוס לקלקתה. בניגוד למנות האסייתיות, משהו בצלחות ההודיות היו מנומק יותר. בחרתי בשתים: שרימפס בנגלי ברוטב כרוב שחור עם אורז לבן דפוק מעל, שנראה כמו פתיתי קוקוס ולאחר מכן קינוח גולאב ג‘מון (סופגניות חלב) עם גלידת קולפי.
אבל לפני בירה טאיזו בהירה, פריכה ומסעירה. אולי המקומית הטובה ביותר שטעמתי בשנים האחרונות. איפה קונים?
כבר בביס הראשון של הודיות הרגשתי משהו אחר. שדרו איכות שלא הייתה קיימת במנות האחרות. באזור הזה מצליח בן נראיה לייצר עומק, הבנה ופרשנות על הפריטים הקטנים. אני לא משוגע על אוכל הודי, אבל הוא עשה את זה נפלא. במנת השרימפסים הרגשת את בום התבלינים, אבל בלי חריקה אחת (רק חבל שהם סבלו מבישול יתר). הגולאב יכול להתחרות בכיף על הקינוח הטוב בישראל.
סופגניות טבולות במי וורדים מתוקים, גלידת קולפי נהדרת (פיסטוק זעפרן), יוגורט מרענן וופל פתוח (פעם שלישית גלידה) מפתה – גרם לי לחשוב כי אם בן נריה לא היה משועבד לקונספקט כלכלי בטוח (מטבח אסיה רחב מימדים, שכל בוגר וייטנאם או תיאלנד ימצא בו תשובה) הוא אמור היה לפתוח מסעדה הודית שתייצג את המדינה העצומה הזו (וגם טיפה תפזול לכיוון הגבול). מוכן להמר: זו הייתה המסעדה ההודית הטובה במזרח התיכון, אולי המסעדה ההודית הטובה מחוץ להודו ולתיאלנד.
נשמע מופרך? לא הזכרנו לכם בתחילת המסע את האקאסן, מסעדת פאר סינית שבנויה על מטבח אחד (אבל רב זרועות. בדיוק כמו ההודי). היא מצליחה מאוד, ולאחרונה פתחה סניף בניו יורק.
אבל כנראה מסעדה הודית (אוף יא מוצ‘ילרים) ממותגת נמוך מידי. וטרם זכתה לעדנה ניו יורקית ששימעה יגיע בעוד שנה וחצי לארץ (ע“ע מומופוקו) ותזכה לחיקוי דהוי. חבל. בינתיים נסתפק בהיכל שמח (עם מוזיקה מפוקפקת), מבחר מנות שכמעט לא מיוצגות במסעדות אחרות ועוד הייפ עירוני אחד, מהסוג שכל עיר חייבת לייצר פעם בשנה, גם אם בסוף אתה עף רק על קינוח גלידה וקוקטיילים.
----------
לפוסט המלא עם תמונה
טאיזו חלק א
------
בא לי דים סאם. אולי בגלל הדמיון (החופשי) לחלל (והקוקטיילים המשובחים) של מסעדת ”האקאסן“ בלונדון. הראשון: דאמפלינג שנחניזי, שחרר הצהרה מכאן ועד נהר היאנגצה – מילוי של לחי בקר, מרק בשר, ציר רימונים. ארבעה כיסונים קטנים (62 שקל!) היו מונחים על הצלחת. בהיעדר המרק, שיערתי שהוא טמון בתוך הדאמפלינג. יריעות הבצק העבה, היו יבשות, גסות, לא מחליקות בגרון. גם המילוי לא יצר את תחושת הר הגעש המתפרץ. הלחי אומנם הייתה עסיסית ורכה, אבל מנעד הטעמים המובטח ממש לא הורגש. החמצה.
ההר גאו היו הרבה ידידותיים לסביבה. בצק העמילני השקוף היה מספיק גמיש כדי להכיל בתוכו את חתיכות השרימפס. תיבול בחומץ אורז שחור הפך את המנה לנעימה כל כך. ליטוף.
המנה השלישית במרתון: מרק סרטנים צח עם וון טון משובח של שרימפס וסרטנים. כאן סוף סוף אפשר היה להרגיש את דרום מזרח אסיה. טעם מובהק של תיבול אסייתי משולב במרק, טויסט של טוסטונים עם שום קונפי. מנה טעימה, אבל לא נשגבת. כאילו היה חסר כאן משהו, לא מוגדר, שיהפוך אותה למעדן. אותו אלמנט נעדר שבלט בחסרונו בכל מנה ומנה.
הלאה. כבר עשור מככבות לחמניות מאודות בכל מסעדות האסיתיות המודרניות במערב. הנה הן עשו עליה. בטאיזו מוגשות לחיי המלאכים עם ברווז pulled ברוטב ברבקיו. נשמע מדהים, בפועל זו הייתה מנה לא סוחפת. נעדרת טעם מיסתורי של יבשת רחוקה. לא יודע למה, אבל נזכרתי בטרקטור גדול.
כאן נפתחה לי הצ'אקרה: המנות של בן נריה חסרות עומק ושכבות של למידה, נסיון וחיים ביבשת. אוכל של מהנדס מזון מצויין, בעל ידיים עדינות שיודע לייצר איזונים נכונים, לקלוע לטעם רחב של סועדים – אבל הניואסים שלו שטחיים. הכי רחוק מספר טוב שכתב סופר בא בימים, שמכל דף מתפרצת חוכמת החיים שלו. היסטורית, תרבותית, משפחתית. בן נריה פירסם רב מכר בכריכה דקה. יאמר לזכותו: זה לא קומיקס, ז‘אנר חביב ברוב המסעדות בעיר.
החלטתי לעלות על המטוס ולטוס לקלקתה. בניגוד למנות האסייתיות, משהו בצלחות ההודיות היו מנומק יותר. בחרתי בשתים: שרימפס בנגלי ברוטב כרוב שחור עם אורז לבן דפוק מעל, שנראה כמו פתיתי קוקוס ולאחר מכן קינוח גולאב ג‘מון (סופגניות חלב) עם גלידת קולפי.
אבל לפני בירה טאיזו בהירה, פריכה ומסעירה. אולי המקומית הטובה ביותר שטעמתי בשנים האחרונות. איפה קונים?
כבר בביס הראשון של הודיות הרגשתי משהו אחר. שדרו איכות שלא הייתה קיימת במנות האחרות. באזור הזה מצליח בן נראיה לייצר עומק, הבנה ופרשנות על הפריטים הקטנים. אני לא משוגע על אוכל הודי, אבל הוא עשה את זה נפלא. במנת השרימפסים הרגשת את בום התבלינים, אבל בלי חריקה אחת (רק חבל שהם סבלו מבישול יתר). הגולאב יכול להתחרות בכיף על הקינוח הטוב בישראל.
סופגניות טבולות במי וורדים מתוקים, גלידת קולפי נהדרת (פיסטוק זעפרן), יוגורט מרענן וופל פתוח (פעם שלישית גלידה) מפתה – גרם לי לחשוב כי אם בן נריה לא היה משועבד לקונספקט כלכלי בטוח (מטבח אסיה רחב מימדים, שכל בוגר וייטנאם או תיאלנד ימצא בו תשובה) הוא אמור היה לפתוח מסעדה הודית שתייצג את המדינה העצומה הזו (וגם טיפה תפזול לכיוון הגבול). מוכן להמר: זו הייתה המסעדה ההודית הטובה במזרח התיכון, אולי המסעדה ההודית הטובה מחוץ להודו ולתיאלנד.
נשמע מופרך? לא הזכרנו לכם בתחילת המסע את האקאסן, מסעדת פאר סינית שבנויה על מטבח אחד (אבל רב זרועות. בדיוק כמו ההודי). היא מצליחה מאוד, ולאחרונה פתחה סניף בניו יורק.
אבל כנראה מסעדה הודית (אוף יא מוצ‘ילרים) ממותגת נמוך מידי. וטרם זכתה לעדנה ניו יורקית ששימעה יגיע בעוד שנה וחצי לארץ (ע“ע מומופוקו) ותזכה לחיקוי דהוי. חבל. בינתיים נסתפק בהיכל שמח (עם מוזיקה מפוקפקת), מבחר מנות שכמעט לא מיוצגות במסעדות אחרות ועוד הייפ עירוני אחד, מהסוג שכל עיר חייבת לייצר פעם בשנה, גם אם בסוף אתה עף רק על קינוח גלידה וקוקטיילים.
----------
לפוסט המלא עם תמונה