ח ע

מיכי 10

Member
אם אתה כותב משפט כזה,

זה מוכיח לי שאתה בלשן.

או לפחות בדרך (הנכונה) להיות בלשן.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
תכנית הלימודים כיום לא כוללת את תורת ההגה

מי שזוכר מלימודיו בביה"ס נושאים כמו סוגי שוואים (נח/נע/מרחף), סוגי דגשים, חלוקה להברות, כיווץ דיפתנוג, הידמות, חיטוף וכו' – כל אלה כבר עשור לפחות מחוץ לחומר הלימוד. לפעמים מלמדים קצת (בחירה של המורה) כהעשרה וכרקע לתורת הצורות, אבל זה לא חומר בפני עצמו, אין בכלל שאלות בנושא. תלמידים מסיימים היום 12 שנות לימוד ואין להם מושג מה זה בכלל "בגד כפת".

לגבי מבטא תימני, אם אין להם במקרה מורה תימני שגדל בבית שכך דיברו בו, איך ילמדו? זה לא שכיום הם מאזינים לחדשות קול ישראל או לשעון הדובר של ראומה אלדר...
 

מיכי 10

Member
נורא הצחקת אותי עם השעון הדובר

של ראומה אלדר. אני אפילו קצת מתפלאת שאת עצמך (בגילך) מכירה אותו. זה באמת היה מזמן מזמן. :)

אכן, לא ידעתי שכל זה כבר מחוץ לחומר הלימוד.
אגב, רק עכשיו נתתי על כך את הדעת, שאני עצמי, לא למדתי לשון עברית בכיתות י"א י"ב (כמו עוד דברים שלא למדתי אז, כי למדנו רק את מקצועות הכימיה ומה שקשור ישירות אליהם). ובכל זאת השלמתי איכשהו את מה שהיה צריך ללשון עברית. (שאגב, היה (לשון עברית) הציון הגבוה ביותר שלי בבגרות האקסטרנית). כלומר, עם קצת תשומת לב, של המורים והתלמידים, אפשר להתגבר על החוסרים האלה.
(על דיפתונג, למשל, שמעתי לראשונה רק באוניברסיטה. לגבי הידמות ויטפים - אני לא בטוחה).

לגבי "בגד כפת" וכאלה, שמתי לב שלא יודעים, כמו דברים בסיסיים נוספים. לא הבנתי אם זאת בעיה אישית של אותם ילדים, או שבאמת בית הספר "פשט את הרגל" מבחינות מסויימות. ):
 

אחמס1

New member
מיכי, אל תפריזי בהערכה שלך לאנשים

רוב האנשים בעולם די בורים הכל. חוץ מזה שכל אחד בוחר מה "לסחוב" איתו אחרי שמסיים את בית הספר (אם בכלל), ובעוד את זוכרת את שיעורי לשון, עבור חלק זה זה לא היה כל כך מעניין ושווה לזכור.
 

מיכי 10

Member
האמת שאתה מפתיע אותי.

אני ממהרת עכשיו, אבל כשאחזור, אשמח להמשיך כאן, כי הנושא מעניין בעיני.
 

מיכי 10

Member
רציתי לומר, שלא חשבתי בצורה כזאת:

"שכל אחד בוחר מה "לסחוב איתו...".
האם אנחנו בוחרים מה לזכור ומה לא לזכור? האין זה פשוט קורה, שדברים מסויימים אנחנו מצליחים לזכור, ודברים אחרים - לא?

כשאני מנסה להרהר בכך עכשיו, אני חושבת שבזיכרון שלנו יש חלק רצוני וחלק לא רצוני. כי אם לדוגמה, ראיתי משהו שמאד מאד הגעיל אותי, אני מנסה להדחיק אותו מזכרוני במיטב יכולתי. כי בכל פעם שאני נזכרת בו, זה גורם לי להרגשת בחילה.
מצד שני, יש דברים שמצאו חן בעיני מאד, ששמעתי או שקראתי או ראיתי, ואותם אני מנסה בכל מאודי להכניס לזיכרון.
לצערי זה לא תמיד מצליח, בשני הכיוונים.

לעומת זה, אולי ככל שמשהו יותר הרשים אותנו (אפילו אם לא בעצמו, אלא בעיתוי ובמיקום שלו), רבּים יותר הסיכויים שהוא יֵחרט בזכרוננו.

יש כמובן גם חשיבות לנושא - אם הוא אהוב עלינו ומעניין אותנו, או לא.
 

אחמס1

New member
את צודקת

אמנם השתמשתי במילה "בוחר", אבל לא התכוונתי שזה בהכרח רצוני. אבל אם עברית מעניינת אותך בגיל מבוגר, כנראה שהיא עניינה אותך גם כתלמידה, וסביר ששיעורי לשון (או בכלל, עובדות שלמדת על השפה שלא במסגרת שיעורי לשון) נחרטו בזכרונך.
 

מיכי 10

Member
דבריך הגיוניים לגמרי, כמובן.

אבל במקרה (או שלא במקרה) שלי, מאד לא אהבתי את שיעורי הלשון בביה"ס. הם היו משמימים רק קצת פחות משיעורי ההסטוריה (והִמשכתי באוני' גם בכיוון הזה).
אני חושבת שאת העברית, למרות שיעורי הלשון, אהבתי מהבית וכנראה מעצם היותה שפת האם שלי.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
שיעורי הלשון בתיכון בהחלט נחרטו בזיכרוני


זה היה המקצוע שתמיד הצטיינתי בו בקלות... אבל לא חשבתי שאי פעם אעסוק בכך.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
אגב, בכתיב חסר ניקוד להיחרט/להיחרת (ביו"ד)

 

kabeemulo

New member
בכתיב חסר הניקוד על־פי האקדמיה.

לשמחתי, אותי זה לא מחייב
 

trilliane

Well-known member
מנהל
היינו הך... זה לא משנה; ראי תשובת האקדמיה:

"סיכומו של דבר: שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח לבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח לבו'."
http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/01051103.aspx
 

מיכי 10

Member
כן, אבל אין לי זמן להיכנס עכשיו לקישור.

ומכל מקום, אני נוהגת כפי שהיה בעבר, בהבדל בין 'חריטה' ו'חריתה'.
תודה, בכל אופן. :)
 
למעלה