חתונה יהודית למהדרין.
שבתי עכשיו מחתונה של בני זוג חרדים. החתן נצר לרבי מספינקא, הכלה לרבי מצ'רנוביל. החופה נקבעה לשעה 7 בדיוק. הגעתי ב 7 (טוב, לא בדיוק), והבנתי שאני בערך פותח את האולם. אז הלכתי לעשות קניות בסופר הסמוך (זה מהשרשור ההוא על ההיא, השרמוטה שעושה מצוות). כששבתי לאולם, כבר היו אי אילו מוזמנים שהקדימו, אז תפסתי מניין לערבית. רצו שם מניינים ועוד מיניינים, לאורך כל השעה הקרובה. בינתיים החתן התיישב בראש שולחן מארך. מכל צדדיו התישבו כל הסבים והרבנים והרביים והסבים של הרביים (נראה לי שפשוט שמרו שלא יברח - הוא נראה מסוייט מפחד.) התזמורת - חמישה אברכים ששרו בליווי תופים, הנעימה לקהל בשיר בודד שחזר לאורך כל ההמתנה. בינתיים כל החברים והחברים של החברים עומדים ולוטשים עיניים משתאות אל החתן ושלל רבייו, מנסים לשמוע את דברי הכיבושין שמפעם לפעם אחד מהם לוחש באוזנו. לאחר כמחצית שעה נוספת התברר שיש גם סיבה מדוע כולם מחכים. מינהג אצל חסידים שמלבישים את החתן לקראת החופה בקיטל - בגד לבן שמסמל גם תכריכים וגם מלאכים (בימים נוראים מתפללים בו ותוקעים בו בשופר). מישהו שכח להביא את הקיטל המיועד - קיטל שהתעטף בו הרבי הקודם מבעלז, והשמש נשלח להביא את הקיטל הזה. עם סגולות לא מתווכחים. משהגיע הקיטל, החלו העניינים להתעורר. החתן הוצעד בליווי הסבים, לכסות את הכלה כמקובל, ומשם לבמה עליה ניצבה החופה, בחוץ. כל הקהל נהר אחריו/לפניו/מצדדיו -, והוא העומד. התזמורת עברה לשיר שיר אחר, מונוטוני, משהו עם פסוק על חתן וכלה (שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים הערב, שאני אפילו לא זוכר איזה זה...) ואז הגיע הכלה. זה היה מצמרר. מרגש. דרמאטי במידה שלא תתואר. הכלה כמובן היתה לבושה לבן, ומובלת בידי האמהות או הסבות. אבל המדהים בסיפור (למי שלא מכיר), הוא שאצל חרדים כיסוי הראש שהחתן מכסה בו את הכלה אינו סתם הינומה מטול אוורירי. לא , לא. הכיסוי עשוי היה מבד כמו מפת שולחן, ומידתו גדולה מספיק כדי לכסות את כל ראשה של הכלה, כתפיה, וקצת ממה שתחתן. היא הובלה כשהיא סומא לחלוטין, אינה רואה דבר מהמתרחש, ונשארה כך לאורך כל הטקס, ואף אחריו, כשהובלה בידי בעלה לחדר הייחוד. היא לא ראתה שום כלום מחתונתה. ואף אחד מהנוכחים (מאות) לא ראה אותה. (אם זו היתה היא בכלל - אין לי הוכחות). זה היה פשוט דראמטי יותר מכל סרט - היא צעדה לשם כפי שאדם מובל לגרדום, את האווירה אפשר היה לחתוך בסכין. זה נראה ניגוד כל כך חד, מאות גברים בשחור, ואישה אחת , בלבן, מובלת בזהירות בה מובילים פצצה או חפץ חשוד, למקום המבטחים. נראה כמעט כמו הטקסים של הקו-קוקס-קלאן, אם הנרות וכיסוי הראש הלבן. החופה התנהלה בסדר מופתי. הקהל שמר על דממה, ורק קולם של הרבנים שקראו את הברכות נשמע. לקח לחתן איזה רבע שעה לדרוך שוב ושוב על הכוס, עד שזו נשברה. אבל דווקה מזה אף אחד שם לא התרגש. לאחר החופה, נשארתי קצת לתחילת הארוחה. היה מעניין מאד לראות את החתן שחזר מחדר ייחוד, מתכבד בריקוד עם כל אחד מהרבנים. מן הסתם הריקוד יהיה אחת החוויות שהוא יותר יזכור מחתונתו. הרבנים, ישישים מרעידים, בקושי עומדים על הרגלים, סבבו איתו בריקות סביב עצמם, באיטיות של ישישים מופלגים. הקהל פסק מלאכול, והצתופף כדי להטיב ולראות אצת הרבי רוקד. בערך בשלב זה פרשתי. אכן, חוויה מעולם כל כך קרוב, ועם זאת נראה כה רחוק!
שבתי עכשיו מחתונה של בני זוג חרדים. החתן נצר לרבי מספינקא, הכלה לרבי מצ'רנוביל. החופה נקבעה לשעה 7 בדיוק. הגעתי ב 7 (טוב, לא בדיוק), והבנתי שאני בערך פותח את האולם. אז הלכתי לעשות קניות בסופר הסמוך (זה מהשרשור ההוא על ההיא, השרמוטה שעושה מצוות). כששבתי לאולם, כבר היו אי אילו מוזמנים שהקדימו, אז תפסתי מניין לערבית. רצו שם מניינים ועוד מיניינים, לאורך כל השעה הקרובה. בינתיים החתן התיישב בראש שולחן מארך. מכל צדדיו התישבו כל הסבים והרבנים והרביים והסבים של הרביים (נראה לי שפשוט שמרו שלא יברח - הוא נראה מסוייט מפחד.) התזמורת - חמישה אברכים ששרו בליווי תופים, הנעימה לקהל בשיר בודד שחזר לאורך כל ההמתנה. בינתיים כל החברים והחברים של החברים עומדים ולוטשים עיניים משתאות אל החתן ושלל רבייו, מנסים לשמוע את דברי הכיבושין שמפעם לפעם אחד מהם לוחש באוזנו. לאחר כמחצית שעה נוספת התברר שיש גם סיבה מדוע כולם מחכים. מינהג אצל חסידים שמלבישים את החתן לקראת החופה בקיטל - בגד לבן שמסמל גם תכריכים וגם מלאכים (בימים נוראים מתפללים בו ותוקעים בו בשופר). מישהו שכח להביא את הקיטל המיועד - קיטל שהתעטף בו הרבי הקודם מבעלז, והשמש נשלח להביא את הקיטל הזה. עם סגולות לא מתווכחים. משהגיע הקיטל, החלו העניינים להתעורר. החתן הוצעד בליווי הסבים, לכסות את הכלה כמקובל, ומשם לבמה עליה ניצבה החופה, בחוץ. כל הקהל נהר אחריו/לפניו/מצדדיו -, והוא העומד. התזמורת עברה לשיר שיר אחר, מונוטוני, משהו עם פסוק על חתן וכלה (שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים הערב, שאני אפילו לא זוכר איזה זה...) ואז הגיע הכלה. זה היה מצמרר. מרגש. דרמאטי במידה שלא תתואר. הכלה כמובן היתה לבושה לבן, ומובלת בידי האמהות או הסבות. אבל המדהים בסיפור (למי שלא מכיר), הוא שאצל חרדים כיסוי הראש שהחתן מכסה בו את הכלה אינו סתם הינומה מטול אוורירי. לא , לא. הכיסוי עשוי היה מבד כמו מפת שולחן, ומידתו גדולה מספיק כדי לכסות את כל ראשה של הכלה, כתפיה, וקצת ממה שתחתן. היא הובלה כשהיא סומא לחלוטין, אינה רואה דבר מהמתרחש, ונשארה כך לאורך כל הטקס, ואף אחריו, כשהובלה בידי בעלה לחדר הייחוד. היא לא ראתה שום כלום מחתונתה. ואף אחד מהנוכחים (מאות) לא ראה אותה. (אם זו היתה היא בכלל - אין לי הוכחות). זה היה פשוט דראמטי יותר מכל סרט - היא צעדה לשם כפי שאדם מובל לגרדום, את האווירה אפשר היה לחתוך בסכין. זה נראה ניגוד כל כך חד, מאות גברים בשחור, ואישה אחת , בלבן, מובלת בזהירות בה מובילים פצצה או חפץ חשוד, למקום המבטחים. נראה כמעט כמו הטקסים של הקו-קוקס-קלאן, אם הנרות וכיסוי הראש הלבן. החופה התנהלה בסדר מופתי. הקהל שמר על דממה, ורק קולם של הרבנים שקראו את הברכות נשמע. לקח לחתן איזה רבע שעה לדרוך שוב ושוב על הכוס, עד שזו נשברה. אבל דווקה מזה אף אחד שם לא התרגש. לאחר החופה, נשארתי קצת לתחילת הארוחה. היה מעניין מאד לראות את החתן שחזר מחדר ייחוד, מתכבד בריקוד עם כל אחד מהרבנים. מן הסתם הריקוד יהיה אחת החוויות שהוא יותר יזכור מחתונתו. הרבנים, ישישים מרעידים, בקושי עומדים על הרגלים, סבבו איתו בריקות סביב עצמם, באיטיות של ישישים מופלגים. הקהל פסק מלאכול, והצתופף כדי להטיב ולראות אצת הרבי רוקד. בערך בשלב זה פרשתי. אכן, חוויה מעולם כל כך קרוב, ועם זאת נראה כה רחוק!
