Moran Berman
New member
היי כולם
לא יודעת למה לא העליתי על דעתי עד כה להצטרף לפורום ולדון בנושא שמטריד אותי זמן רב.
אני סובלת מרגישות נוראית לרעשים מזה שנים. "לקחו" לי המון זמן והרבה מעברים להבין שהדבר הזה לא יילך לשום מקום,
לכל היותר אוכל לפתח סבילות לנושא באמצעות טיפול שאני עוברת.
העניין הוא, שאני עוברת עם שתי חתולות אהובות עליי כבבת עיני.
האחת בת חמש והשנייה בת שש. בשנה האחרונה זה הגיע לשיא:
בעקבות פרידה וזעזוע נפשי שטלטל את עולמי עברנו שלוש דירות בחצי שנה (באחד המקומות שהינו שבוע וברחתי משם, אבל גם במצבים הנפשיים הקשים שהייתי בהם, הדבר שעמד לנגד עיניי זה החתולות שלי. וידעתי שאם אני משאירה אותן לבד או עם מישהו, הן נכנסות לסטרס ועלולות לברוח וחששתי מאד להשאיר אותן תחת פיקוחו של אדם זר כי הן חתולות חוץ והן רגילות אליי. עם אדם זר עלולות היו לברוח וחששתי מזה מאד).
אני מייסרת את עצמי באשמה נוראית על שאני מעבירה אותן המון דירות.
אני אוהבת אותן כבבת עיני, כאמור, אבל יש לי חולשות (יכולה להיכנס ל"למה" ולגורמים אם זה רלוונטי, בכל מקרה זה כן בטיפול).
בחצי השנה הקרובה צפוי מעבר נוסף ואני מקווה שאחרון. אני בחיפושי דירה לקנייה ומשהו בי כבר מבין שאין ברירה אלא להתמודד עם הרעשים (בדיוק הייתה על זה כתבה ב-YNET עכשיו למי שראה).
החתולות לא מגלות סימני סטרס רציניים אבל אני בהחלט מרגישה שהן מרגישות אותי. כשאני מרגישה "לא בבית", הן דרוכות יותר, פחות נינוחות. מה גם שהמעבר האחרון, מהצפון למרכז, טומן בחובו צמצום שטח המחיה, יותר רעשים ביום יום, פחות טריטוריה זמינה, יותר חתולי חוץ לריב אתם על טריטוריה ומכוניות במרחק מה (הן חתולות שהולכות קילומטרים, היינו גרות עד כה תמיד במקומות על גבול היער והן היו מגיעות למרחקים של 2 ק"מ מהבית אל תוך היער. זה לא קיים במרכז, כמובן).
אני מייסרת את עצמי בתחושות אשם, למרות שאני לא באמת עושה את זה בכוונה. ובכל היבט אחר אני מפנקת אותן כמיטב יכולתי כי אני ממש אוהבת אותן.
הן מקבלות חטיפים כל יום, אני משחקת אתן, ישנה איתן, יושבת אתן בחוץ מה שאפשר.
ועדיין, האשמה מייסרת אותי.
הכרתם מקרים של מעברים מרובים כאלה?
אשמח לשמוע מניסיונכם.
לא יודעת למה לא העליתי על דעתי עד כה להצטרף לפורום ולדון בנושא שמטריד אותי זמן רב.
אני סובלת מרגישות נוראית לרעשים מזה שנים. "לקחו" לי המון זמן והרבה מעברים להבין שהדבר הזה לא יילך לשום מקום,
לכל היותר אוכל לפתח סבילות לנושא באמצעות טיפול שאני עוברת.
העניין הוא, שאני עוברת עם שתי חתולות אהובות עליי כבבת עיני.
האחת בת חמש והשנייה בת שש. בשנה האחרונה זה הגיע לשיא:
בעקבות פרידה וזעזוע נפשי שטלטל את עולמי עברנו שלוש דירות בחצי שנה (באחד המקומות שהינו שבוע וברחתי משם, אבל גם במצבים הנפשיים הקשים שהייתי בהם, הדבר שעמד לנגד עיניי זה החתולות שלי. וידעתי שאם אני משאירה אותן לבד או עם מישהו, הן נכנסות לסטרס ועלולות לברוח וחששתי מאד להשאיר אותן תחת פיקוחו של אדם זר כי הן חתולות חוץ והן רגילות אליי. עם אדם זר עלולות היו לברוח וחששתי מזה מאד).
אני מייסרת את עצמי באשמה נוראית על שאני מעבירה אותן המון דירות.
אני אוהבת אותן כבבת עיני, כאמור, אבל יש לי חולשות (יכולה להיכנס ל"למה" ולגורמים אם זה רלוונטי, בכל מקרה זה כן בטיפול).
בחצי השנה הקרובה צפוי מעבר נוסף ואני מקווה שאחרון. אני בחיפושי דירה לקנייה ומשהו בי כבר מבין שאין ברירה אלא להתמודד עם הרעשים (בדיוק הייתה על זה כתבה ב-YNET עכשיו למי שראה).
החתולות לא מגלות סימני סטרס רציניים אבל אני בהחלט מרגישה שהן מרגישות אותי. כשאני מרגישה "לא בבית", הן דרוכות יותר, פחות נינוחות. מה גם שהמעבר האחרון, מהצפון למרכז, טומן בחובו צמצום שטח המחיה, יותר רעשים ביום יום, פחות טריטוריה זמינה, יותר חתולי חוץ לריב אתם על טריטוריה ומכוניות במרחק מה (הן חתולות שהולכות קילומטרים, היינו גרות עד כה תמיד במקומות על גבול היער והן היו מגיעות למרחקים של 2 ק"מ מהבית אל תוך היער. זה לא קיים במרכז, כמובן).
אני מייסרת את עצמי בתחושות אשם, למרות שאני לא באמת עושה את זה בכוונה. ובכל היבט אחר אני מפנקת אותן כמיטב יכולתי כי אני ממש אוהבת אותן.
הן מקבלות חטיפים כל יום, אני משחקת אתן, ישנה איתן, יושבת אתן בחוץ מה שאפשר.
ועדיין, האשמה מייסרת אותי.
הכרתם מקרים של מעברים מרובים כאלה?
אשמח לשמוע מניסיונכם.
