שלום שמי ויקה ואני חולת סיאף
אני לא יודעת איך זה יצא ככה , כלומר אני יודעת איך , אבל יודעת רק בדיעבד ולא בתוך התהליך שמלא להיחשף בכלל פתאום אין לי בעיה עם זה בכלל. איכשהו מצאתי את עצמי בסרט "עד החתונה זה יעבור" , ז לא חשבתי שיריצו אותו יומיים בחודש שלוש פעמים ביום. ישנה גם את ההצגה שרצה בכל מיני מקומות. היום גם כל מיני ראיונות בטלוזיזיה ועיתונים סביב הסרט וסביב ההצגה. אני כל הזמן חושבת על העניין הזה של חשיפה. והאם זה טוב. יש המון אנשים שלפעמים עוצרים לי ואומרים לי :"את מוכרת מאיפשהו" , כאשר הם נזכרים הם נזכרים שהם המעריצים הכי גדולים. תמיד אומרים שפתאום אחרי הסרט מרגישים שהם יותר קרובים ופחות מתביישים לשאול שאלות וכאלה. הרבה פעמים הסרט עושה את העבודה במקומי , לא בכל מקום הרי סיפרתי על סיאף , כמו שלא בכל מקום בן אדם בריא יספר דברים ולפעמים אנשים מתקשרים ואומרים איך לא סיפרת. ולפעמים החשיפה עושה תפקיד שלא אני צריכה לספר על זה. אבל עדיין יש גבול בחשיפה , לא יודעת , נגיד תוכנית בשעות הערב עם רייטינג יהיה לי קשה , למרות שאני חושבת שגם את זה הייתי מסוגלת לעשות. זה מרגש , ומצד אחר זה פשוט מקל עלי הרבה פעמים , זה מוריד ממני את הלחץ של להיות על המשמר. "זאת אני , מי שרוצה שיתקשר מחר אחרי הסרט , מי שלא - לא."