ליידי קילדר
New member
חשיבות ההזדהות
שלום לכולם (אחרי שהמון זמן נעדרתי מהפורום מכל מיני סיבות), אני מסיימת עכשיו לקרוא את החלק השני של "מקרה ידוע מראש" של איאן פירס. מי שלא יודע במה מדובר יש שתי ביקורות נהדרות במאמרים שגרמו לי לקרוא את הספר. בקצרה מדובר בתעלומת רצח שמתרחשת באוקספורד של המאה ה17 המוצגת דרך עיניהם של 4 דמויות שונות שחושפות בפנינו את רוח התקופה כולל האיטריגות והתככים פוליטיים, מאבקי חברה ודת ויחסים בין אישיים. הספר מתורגם נפלא ומאוד קריא ומעניין, כתוב נהדר ובאמת מצליח להעביר תחושה של תקופה שלמה אבל... את הסיפור הראשון של האיטלקי שמגיע לאנגליה מסיבות משפחתיות וכלכליות צלחתי בלי בעיה והייתי די מרותקת לסיפור העצוב שמתגלגל שם (שבונה את הרקע לאחרים). בגלל שהאיטלקי זר במקום אנחנו מכירים יחד איתו את הנפשות הפועלות וזה כמובן מקל על הכניסה לסיפור. הסיפור השני לעומת זאת הוא סיפורו של דמות שהייתה משנית בסיפור הראשון. התחלתי את הסיפור הזה בעניין שלאט לאט התחלף בתחושה של בחילה וגועל עזה. הגיבור של הסיפור השני הוא בן אדם יהיר בכל מובן, הוא מבטא בצורה מדוייקת את התחושה של המעמדות הגבוהים כלפי המעמדות "הנחותים" מהם. היחס שלו לנשים הרתיח אותי וזה למרות שברור לי שכך חשבו בזמנו (למרות שגם הוא יוצא דופן בספר מבחינה זו). הוא שקרן, רמאי, בוגדני, חמום מוח ותמיד משוכנע שהוא ומטרותיו הם החשובים מכולם ושכל יתר האנשים לוקים בבעיה זו או אחרת. הוא עושה מספר דברים מאוד קשים במהלך הסיפור שרק יותר גורמים להסתייגות ממנו. היה לי ממש קשה להמשיך לקרוא עליו ועל מחשבותיו כי לא רק שלא היה איכפת לי מקורותיו פשוט נגעלתי ממנו בצורה מאוד חזקה. נכון שיש דמויות בספרים של אנשים שהם אנטי-גיבורים או דמויות שליליות אבל לרוב אנו כקוראים מודעים ומוכנים לכך מראש ויש מספיק דברים מסקרנים שגורמים להמשך הקריאה (לא קראתי את החטא ועונשו או לוליטה אבל אני מדברת על ספרים מהסוג הזה). במקרה הזה השינוי מהגיבור הראשון לשני היה מאוד קיצוני וגרם לי כמעט להחליט להפסיק לקרוא את הספר למרות שהוא מעולה. בעצם השאלה שאני מנסה להעלות כאן היא על חשיבות ההזדהות עם הגיבור או הגיבורה הראשיים. יש כמובן בימינו הרבה מאוד סוגים של ספרים שמתעלים על המבנה המוכר של גיבור נפלא ואמיץ שכולנו רוצים בטובתו. אבל השאלה היא האם בעצם הזדהות אחרי הכל היא לא המניע העיקרי שגורם לנו לרצות לקרוא את קורותיו של הגיבור? והאם אותו ניסיון של הסופר לעשות משהו פחות שגרתי לא בעצם פוגע במידת המשיכה של הסיפור? מה דעתכם? יצא כבר שקראתם ספר ומרוב שנרתעתם מהדמות הראשית הפסקתם לקרוא את הספר?. אני אגב מסיימת את העמודים האחרונים של קטע זה בתחושת הקלה גדולה כאילו נפטרתי מאיזו חובה לא נעימה שהיה עליי לבצע. לא בדיוק התחושה שהייתי רוצה שתהיה לי במהלך קריאת ספר...
שלום לכולם (אחרי שהמון זמן נעדרתי מהפורום מכל מיני סיבות), אני מסיימת עכשיו לקרוא את החלק השני של "מקרה ידוע מראש" של איאן פירס. מי שלא יודע במה מדובר יש שתי ביקורות נהדרות במאמרים שגרמו לי לקרוא את הספר. בקצרה מדובר בתעלומת רצח שמתרחשת באוקספורד של המאה ה17 המוצגת דרך עיניהם של 4 דמויות שונות שחושפות בפנינו את רוח התקופה כולל האיטריגות והתככים פוליטיים, מאבקי חברה ודת ויחסים בין אישיים. הספר מתורגם נפלא ומאוד קריא ומעניין, כתוב נהדר ובאמת מצליח להעביר תחושה של תקופה שלמה אבל... את הסיפור הראשון של האיטלקי שמגיע לאנגליה מסיבות משפחתיות וכלכליות צלחתי בלי בעיה והייתי די מרותקת לסיפור העצוב שמתגלגל שם (שבונה את הרקע לאחרים). בגלל שהאיטלקי זר במקום אנחנו מכירים יחד איתו את הנפשות הפועלות וזה כמובן מקל על הכניסה לסיפור. הסיפור השני לעומת זאת הוא סיפורו של דמות שהייתה משנית בסיפור הראשון. התחלתי את הסיפור הזה בעניין שלאט לאט התחלף בתחושה של בחילה וגועל עזה. הגיבור של הסיפור השני הוא בן אדם יהיר בכל מובן, הוא מבטא בצורה מדוייקת את התחושה של המעמדות הגבוהים כלפי המעמדות "הנחותים" מהם. היחס שלו לנשים הרתיח אותי וזה למרות שברור לי שכך חשבו בזמנו (למרות שגם הוא יוצא דופן בספר מבחינה זו). הוא שקרן, רמאי, בוגדני, חמום מוח ותמיד משוכנע שהוא ומטרותיו הם החשובים מכולם ושכל יתר האנשים לוקים בבעיה זו או אחרת. הוא עושה מספר דברים מאוד קשים במהלך הסיפור שרק יותר גורמים להסתייגות ממנו. היה לי ממש קשה להמשיך לקרוא עליו ועל מחשבותיו כי לא רק שלא היה איכפת לי מקורותיו פשוט נגעלתי ממנו בצורה מאוד חזקה. נכון שיש דמויות בספרים של אנשים שהם אנטי-גיבורים או דמויות שליליות אבל לרוב אנו כקוראים מודעים ומוכנים לכך מראש ויש מספיק דברים מסקרנים שגורמים להמשך הקריאה (לא קראתי את החטא ועונשו או לוליטה אבל אני מדברת על ספרים מהסוג הזה). במקרה הזה השינוי מהגיבור הראשון לשני היה מאוד קיצוני וגרם לי כמעט להחליט להפסיק לקרוא את הספר למרות שהוא מעולה. בעצם השאלה שאני מנסה להעלות כאן היא על חשיבות ההזדהות עם הגיבור או הגיבורה הראשיים. יש כמובן בימינו הרבה מאוד סוגים של ספרים שמתעלים על המבנה המוכר של גיבור נפלא ואמיץ שכולנו רוצים בטובתו. אבל השאלה היא האם בעצם הזדהות אחרי הכל היא לא המניע העיקרי שגורם לנו לרצות לקרוא את קורותיו של הגיבור? והאם אותו ניסיון של הסופר לעשות משהו פחות שגרתי לא בעצם פוגע במידת המשיכה של הסיפור? מה דעתכם? יצא כבר שקראתם ספר ומרוב שנרתעתם מהדמות הראשית הפסקתם לקרוא את הספר?. אני אגב מסיימת את העמודים האחרונים של קטע זה בתחושת הקלה גדולה כאילו נפטרתי מאיזו חובה לא נעימה שהיה עליי לבצע. לא בדיוק התחושה שהייתי רוצה שתהיה לי במהלך קריאת ספר...