אני מסתכנת בחוסר נחמדות
אכן, זה מאוד נחמד כשמאירים פנים לכל אחד, וזה יכול לגרום למישהו להרגיש נפלא כל היום. אבל אני מבחינה בין זרים לחלוטין שהסיכוי שנפגוש אותם עוד פעם קלוש, לבין קבוצות אנשים שיש לנו איתם קשר די קבוע, כמו בקבוצת ריקודי עם או משפחה. כשמדובר באנשים שיש איתם קשר, אני חושבת שכן חשוב לחייך ולהיות נחמדה, אבל כשמדובר באנשים זרים לחלוטין אין שום חיוב שכזה למרות שזה נחמד כן להיות נחמדים.
 
לא פעם אנשים זרים מתחילים איתי סמול טוק במקומות כמו תחנת אוטובוס, ולי אין חשק להגיב. אז אם מדובר בשאלה ספציפית אני עונה, אבל אם זו סתם הערה אגבית כפתיחה לשיחה, אני לא מוצאת לפעמים סיבה להמשיך את השיח, ושותקת. אני לא מרגישה שאני עושה רע בזה. זכותי לא לפתוח בשיחה עם מי שלא בא לי. גם בקבוצה שאני נמצאת בה כעת, אני נמנעת במכוון לפתוח בשיחה עם חברות הקבוצה. כן אומרת שלום ולהתראות, כן עונה ומגיבה כשמישהי פותחת איתי בשיחה או כשיש לי מה לומר, אבל לא מרגישה צורך להיות בקשרים טובים שם עם כולם (את הזמן השקט אני ממלאה בסריגה). אולי יש יראו בכך התנשאות, אולי קשיי השתלבות (ואין לי קשיי השתלבות. אני יכולה ליצור קשרים מהר עם אנשים אם אני רוצה בכך) או משהו אחר, אבל לא אכפת לי. אני לא חייבת להיות בקשר עם כל אדם.
זו דעתי.