חשוב.

[פנתרית סגולה]

לא יודעת. מסובך.

 

[פנתרית סגולה]

נכון, גם אני חושבת כך.

ההיא נשמעת ממש נודניקית מדופלמת..... אולי היה לה צורך חזק מאד בקשר.

 

[פנתרית סגולה]

איך את מרגישה כיום בקשר לתגובה שלך אליה?

את לא חייבת לענות. אולי אין צורך להתעמק . סתם מעניין אותי אם את מצטערת.

 

[פנתרית סגולה]

תגובה מידתית ונאה לנדבקת . אכן, היה לה כנראה בור גדול בנשמה.

 

[פנתרית סגולה]

חשוב.

כשנערה , ברחוב, תלתה בי עיני חיבה ואף הערצה, אני הגבתי באדישות. לא הבטתי בה .לא הקרנתי אמהיות או לפחות אחווה של אחות גדולה. כשבחור הביט בי, בבנין הפקולטה למשפטים באונב' ת"א, בעיניים כמהות, אני התעלמתי. כשנערה שממלצרת בבית קפה בת"א הביטה בי בחיבה גדולה ונהגה בי בכבוד וחיבה, אני התקשחתי.
בביה"ס, כשתלמידות הביטו בי בהערכה והיה ברור שרוצות את חברתי, אני התעלמתי והתבודדתי .
וכן הלאה.
למה אני נוהגת כך???
למה אני כותבת פה את הדברים האלה, אולי הם לא כ"כ חשובים? אלף, מפני שרגשותיי אלה לא השתנו. עדיין כנראה אגיב באופן זה לכל סימן של הערכה וחיבה מאנשים זרים. בית, אינני יכולה להתמודד עם הענין הזה בעצמי, לשנות את עצמי בעצמי. אשמח לתגובות. (לא עויינות).

 

[ga26]

שלום לך

1. אתחיל בכך שלא כולנו רוצים או צריכים או יכולים להיות חברותיים. יש אנשים שמתחבים לכל אדם שני ברחוב ומפתחים בקלות חברויות - לא כולם כאלה ולא לכולם זה מתאים וזה ממש בסדר.
2. השאלה האמיתית היא האם את בסדר עם זה כי אם את בסדר עם זה אז השאלה למה את נוהגת ככה היא לא ממש חשובה. היא מעניינת אינטלקטואלית אבל היא לא חשובה להחלטה פרקטית לגבי המשך חייך. אם זה מפריע לך ופוגע בך באופן שמקשהעלייך למצוא חברויות שאת רוצה או משהו בסגנון - אז יש על מה לדבר. אז - את כן תרצי לשנות את זה אצלך.
3. אם הגעת עד לכאן והגעת למסקנה שאת כן היית רוצה לשנות את התגובה הזו בך אז התשובה שלי היא שאין לך סיכוי! (נכון זה נשמע פרובוקטיבי?) את יודעת למה אין לך סיכוי - כי כתבת "אינני יכולה להתמודד עם הענין הזה בעצמי, לשנות את עצמי בעצמי" ואני חושב שכדי שאדם ישתנה עיקר העבודה צריכה להיות שלו עצמו. האדם יזדקק לעזרה או הכוונה לעיתים ממטפל או מחבר או מגורם אחר אבל בסופו של דבר עיקר העבודה היא של האדם. אני כן מאמין שתוכלי להשתנות ("כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן") אבל לשם כך צריך לעשות עבודה קשה, להתאמן, להציב יעדים ולעמוד בהם. וברור שיש מקרים שצריך גורם מטפל שיסייע ויכוון אותנו.
&nbsp
סיפור קצרצר על עצמי:
בעבר הייתי ביישן בצורה מטורפת. לא יכלתי ליצור קשרים עם נשים (קשרים מכל סוג שהוא - אני מדבר הרבה לפני קשר זוגי). ובשלב מסויים קיבלתי החלטה וטיפלתי בעצמי. קראתי ספרים והצבתי לעצמי יעדים ולאט לאט התחלתי לאזור אומץ ולהשתנות. זה לקח זמן אבל מהר מאוד למדתי איך לנהל סמול-טוק ואיך ליצור קשרי חברות עם נשים זרות מהרכבת או מתחנת האוטובוס או ממסגרת כזו או אחרת בה הייתי. למה אני מספר לך - כי אני חושב שעם עבודה קשה אפשר להשתנות השאלה היא אם מוכנים לצאת לדרך (זה השלב הקשה ביותר לדעתי).
&nbsp
בהצלחה.

 

[פנתרית סגולה]

ראשית, תודה שהגבת. ובידידות. זה לא מובן מאליו.

שנית, אולי מה שנכון לך, בעיקר כגבר, לא נכון לרגשות שלי, ולקצב שלי.
&nbsp
אני מאמינה ששיחות עם פסיכולוגית חכמה ואמפתית ישנו את המצב המדובר אצלי. אלא כרגע אני מתכוננת ללכת לפסיכולוגית EMDR טהור, כדי לטפל אך ורק בדחף שלי לגרד את פצעיי בראש. במנהג הזה שלי יש לטפל בדחיפות עליונה. הוא מכאיב, ומזיק. יש לזכור שטיפול שיחות עם פסיכולוגית טובה באמת מתמשך ועולה המון כסף. איני יודעת אם יש ביכולתי וברצוני לעשות זאת (עשיתי זאת עד לפני כמה שבועות. זה היה טוב, אבל יקר מאד).

 

[תמר דגן 1]

לעשות שינוי בתגובה רבת שנים

שלום רב לך פנתרית,

אני מסכימה עם GA26 שהשאלה העיקרית היא האם את בסדר עם התגובות שלך לנחמדות של אנשים זרים, או שאת רוצה לשנות אותה.

אם את בסדר עם זה - לבריאות. מיותר לחקור כיצד התהוותה התגובה ואיך לשנות אותה.

אם היית שמחה לעשות שינוי, אבל בסדרי העדיפויות שלך יש כרגע משהו דחוף יותר להשקיע - גם זה בסדר.

התגובה שלך לנחמדות של אנשים זרים, מלווה אותך כנראה שנים רבות, ובוודאי שיש סיבות להתהוותה. שינוי שלה ידרוש השקעה רבה: זמן, כסף, ובעיקר אנרגיה רגשית. לא קל לעשות שינוי שכזה, אבל בהחלט אפשרי.

אני מאמינה ביכולת שלך לעשות שינוי, אם כאשר תחליטי שזה בסדרי העדיפויות שלך.
בינתיים -לכי על מה שכרגע בסדרי העדיפויות שלך.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!

ממליצה שתקחי את הנושא על עצמך, רק כאשר תהיי מוכנה באמת להתעמק ולהשקיע בו.

 

[פנתרית סגולה]

"אני מאמינה ביכולת שלך לעשות שינוי, "

תודה!!

 

[מישהי1631]

פנתרית, מתי זה היה?

לא הבנתי. כתבת על ההווה, על העבר, או על שניהם?
אולי את זקוקה להכרות קרובה יותר כדי להרגיש בנוח ולהגיב בחיבה לאנשים? יש אנשים רבים שלא נפתחים לזולת מיד ובמהירות.

 

[פנתרית סגולה]

זה היה בעבר, אבל אני סבורה שגם בהווה תהיינה לי תגובות כאל

כאלה לאנשים זרים.
כן, כשיש לי היכרות קרובה יותר עם אדם, אדם טוב ונעים, אני באמת נפתחת.

 

[מרתה אולוביץ]

היי פנתרית,

את לא היחידה שמתנהגת כך.
לדעתי זה לא נורא אם לא מגיבים למחוות חיבה של זרים שלא נראה אותם שוב או שאין לנו עניין בקשר איתם, למרות שזה כן נחמד להגיב באופן חיובי.
&nbsp
&nbsp

 

[נעמי טאובר]

האחריות שלנו כמשתתפים בעולם

הי לכולם
אני לא חושבת שזה בסדר או " לא נורא" אם מגיבים בקור למחוות חיבה של זרים.
תראו מה כותבת כאן מישהי 1163 מייד לאחר פוסטים אלה- כמה היא סובלת ונפגעת כשהיא פוגשת קור והתעלמות בחוגים ובמפגשים אקראיים... כשאנו קוראים כאן את הרגשתה- הלב נפתח ויש רצון לנחם ולתקן את החוויה הרעה. אולי כך מרגיש כל אחד שקיבל "כתף קרה"?
אני מקווה שכולכם מכירים כמה חיוך והתייחסות נעימה של נותן שרות כזה או אחר או אפילו מישהו ששאלנו ברחוב לכתובת, יכול "לעשות את היום" לטובה, כשאנחנו במצב רוח מזופת.
כל אחד מאיתנו יכול להיות מי שמשנה את עולמו של הזולת, בהרבה או במעט.
זו זכות, ויש בכל רגע הזדמנויות, גם בלי להתכוון.
לעתים יש לחלקנו קושי עצום, דיכאון ששואב למטה, או סיבוך פנימי, אין לשפוט מי שמתקשה להגיב בחיוב למחוות טובות. אבל כדאי כן להיאבק עם קשיינו כדי לתת
יחס עם כוונה טובה לאנשים סביבנו. הרי היינו רוצים שככה ייראה העולם, שככה יגיבו לנו.

 

[מרתה אולוביץ]

אני מסתכנת בחוסר נחמדות

אכן, זה מאוד נחמד כשמאירים פנים לכל אחד, וזה יכול לגרום למישהו להרגיש נפלא כל היום. אבל אני מבחינה בין זרים לחלוטין שהסיכוי שנפגוש אותם עוד פעם קלוש, לבין קבוצות אנשים שיש לנו איתם קשר די קבוע, כמו בקבוצת ריקודי עם או משפחה. כשמדובר באנשים שיש איתם קשר, אני חושבת שכן חשוב לחייך ולהיות נחמדה, אבל כשמדובר באנשים זרים לחלוטין אין שום חיוב שכזה למרות שזה נחמד כן להיות נחמדים.
&nbsp
לא פעם אנשים זרים מתחילים איתי סמול טוק במקומות כמו תחנת אוטובוס, ולי אין חשק להגיב. אז אם מדובר בשאלה ספציפית אני עונה, אבל אם זו סתם הערה אגבית כפתיחה לשיחה, אני לא מוצאת לפעמים סיבה להמשיך את השיח, ושותקת. אני לא מרגישה שאני עושה רע בזה. זכותי לא לפתוח בשיחה עם מי שלא בא לי. גם בקבוצה שאני נמצאת בה כעת, אני נמנעת במכוון לפתוח בשיחה עם חברות הקבוצה. כן אומרת שלום ולהתראות, כן עונה ומגיבה כשמישהי פותחת איתי בשיחה או כשיש לי מה לומר, אבל לא מרגישה צורך להיות בקשרים טובים שם עם כולם (את הזמן השקט אני ממלאה בסריגה). אולי יש יראו בכך התנשאות, אולי קשיי השתלבות (ואין לי קשיי השתלבות. אני יכולה ליצור קשרים מהר עם אנשים אם אני רוצה בכך) או משהו אחר, אבל לא אכפת לי. אני לא חייבת להיות בקשר עם כל אדם.
זו דעתי.

 

[פנתרית סגולה]

אבל מנומסת את צריכה להיות.

אחרת את יוצרת מין "חור שחור" בקבוצה, וזה מוריד את המוראל לאנשים.

 

[מרתה אולוביץ]

אכן, צודקת.

 

[שחר חרישי]

את לא חייבת להיות בקשר עם אף אחד, ברור.

וגם לא לנהל שיחות ארוכות בעל-כרחך. אבל אפשר לנסות להיות נדיבים, גם אם לא חייבים. אני מסכימה מאוד עם מה שנעמי כתבה. כי תחשבי איך מרגישה אישה שחייה ולא חייכו אליה חזרה. במקרה הטוב זה הופך להיות רק עוד חוויה לא נעימה אך לא חשובה, מהסוג שהחיים מלאים ממנו, כמו אזעקה של מכונית שמופעלת קרוב אליך, או דריכה בשלולית. ובמקרה הגרוע מדובר במישהו רגישה שתלך עם זה אחר כך ולחשוב "מה לא בסדר איתי? למה לא מחייכים אלי חזרה כשאני מחייכת?" ואולי תצרף את זה לעוד רמזים סביבתיים כדי לחרוץ משפט על עצמה. אנחנו לא אחראים כמובן על הפרשנות שאחרים נותנים למחוות שלנו, אבל כן אחראים להשתדל באופן כלי מהצד שלנו כן לתת לאנשים סיבות נוספות לחייך ופחות סיבות שיחקו להם את החיוך מהפנים. ..

 

[מרתה אולוביץ]

נמאס לי להיות זו שדואגת לכל העולם

אני אדם מאוד נעים. לוקה אפילו בעודף נחמדות, גם כשלא צריך להיות נחמדה, ואחר כך סובלת מבפנים למה נתתי לדרוך עלי, כי לפעמים אני חווה אנשים כחודרניים שפוגעים בפרטיות שלי. הייתי דואגת לרגשות של כל העולם, חוץ מלרגשות שלי.
לאט לאט למדתי להיות קצת פחות נעימה ונחמדה, ואיפה שלא מתאים לי אינני מגיבה כמו שמצפים ממני (לפעמים זה גם גורם לחוסר הבנה מצד הסובבים אותי איך אדם רגוע ונעים כמוני מתנהג בחוסר סבלנות).
כל עוד אני לא בתפקיד טיפולי, הפסקתי להיות אחראית על כך שהאחרים ירגישו טוב עם עצמם בכל מחיר. אני דואגת יותר לעצמי. זה לא שהפכתי להיות מרשעת ואטומה לרגשות של אחרים. פשוט אני בוחרת לעצמי מתי להגיב ואיך, בלי לחשוב איך לגרום לשני להרגיש טוב בדווקא.

 

[פנתרית סגולה]

סליחה על תגובה מהשרוול:

אולי יהיו מי שיחשבו: "אה, עכשיו מתגלה האופי האמיתי שלה. צבועה." וזה חבל, לא?
אז להגיב בפנים נעימים, ולהיחלץ משיחה ארוכה לא רצויה באיזה משפט חביב, מה זה כבר עולה, מבחינה רגשית?

 

[מרתה אולוביץ]

אז יחשבו

פעם זה היה אכפת לי.
היום כבר לא.
יש לי כמה צדדים - גם צד נחמד וטוב, וגם צד שקצת אפל.
אז מה?
לרוב אני בסדר ונעימה, וזה מה שחשוב.