אבל עובדה- בני השנה בחינוך מיוחד
ואיני היחידה פה שבנה עם טוראט והגיע לחינוך המיוחד. לא אתחיל למנות את הזכאויות שלו שלא מומשו מכל התירוצים הכי טובים שהשכיח בהם הוא "אין תקציב". זכאות- יש. מימון? אין! אני אמנם בסוף בחרתי לזמן ועדת השמה מיוזמתי, ביה"ס לא העז חרף הקשיים, מהנימוק שהילד חכם ורק אם אני כאמו אבקש יזמנו ועדה. אבל אחרי ששנה שלמה שברו אותנו נפשית ופיזית ומוראלית- האמיני לי (אני יודעת שתאמיני) שאם אני נשברתי- אזי נפלה שלהבת בארזי הלבנון... חשבתי שאין חזקה ממני. המערכת שוברת. רגע לפני שאפול אני למעמסה על בני משפחתי החלטתי לקחת הכל לידיים ולהוציא את בני מהמערכת הרגילה שלא הכילה אותו (והוא לא אותה האמת) ולתת לעצמי גם אויר לנשימה וכוח לשנים הבאות הרבות הפרושות לפנינו. מבחינת אינטליגנציה בני מפסיד. אז אני גם מורה פרטית שלו אחה"צ ודואגת לקדמו בכל מה שלא מספיקים בחינוך המיוחד- כי לא יעזור, העבודה של להכיל את הילדים ולעבוד על רגש והתנהגות באה ע"ח לימודים. אבל לפחות מכילים אותו, אוהבים אותו ומעודדים אותו. הוא לא חריג. ואך אחד בכלל לא מזכיר את הטוראט, אפילו לא מרגישים. זה זניח. מתייחסים לקשיים באשר הם ועמם מתמודדים. הבן שלי "שם בכיס" ביכולות הלימודיות שלו את רוב חבריו- ובכל זאת. תעודת עניות. הוא לא בחינוך הרגיל. ואני אומרת- הפסידו. ואני יודעת- הוא עוד יגדל ויצחק על כולם, גם עלינו כמו שאני ובעלי אומרים תמיד. ואני אהיה שם לטפוח לו על השכם!