ומהצד של המשתפים...
מי שיעשה חיפוש על השם שלי ייקבר מתחת לערימת השיתופים. שיתפתי הרבה גם בקשיים וגם בכיף. לאט לאט שמתי לב שהשיתופים לא פותחים לאחרים את הלב לשתף וכל התגובות הן רק ניתוחים מושכלים של מה שאני סיפרתי או חיבוקים וירטואליים וסמיילים שאני לא מזלזלת בהם חלילה אבל הם גם לא ממש צורך אצלי.
אבל לפחות לא קיבלתי אף פעם תגובות נאצה מהסוג הנורא שPGOLDI סיפרה.
זו הסיבה שהורדתי מאד את מינון השיתופים שלי. ההתבגרות של ילדי סוערת, יש לנו כל מיני עניינים שיכלו לעניין את הפורום אבל לא מרגישה רצון להיות רק במונולוג. את הדיאלוג אני מקיימת מול משפחות דומות לשלנו שם יש הפרייה הדדית.
אני ממשיכה לבוא לפורום כי קשה להוציא הרגלים של יותר מ-10 שנים. פה ושם עוד יש לי מה לומר, ומדי פעם אני בקשר במסרים וטלפונים עם אנשים בנושאים ספציפיים. לי הפייסבוק לא נותן שום מענה, עבורי זה לא כלי להעמקה ושיתוף רגש/י שאני זקוקה להם אלא במה להשוויץ ביופים של ילדי ובחוויות של טיולים והרבה חוכמות בשקל. אולי עוד לא הבנתי את המדיה.
האמת? חבל לי. את המשפחות שאני בקשר איתן היכרתי כאן, בין המשתפים של פעם. באותו זמן היה דו שיח ושיניתי כאן את דעותי בהרבה נושאים, קיבלתי טיפים ורעיונות, חיזוקים והארות. ובעיקר הרגשתי שאני לא לבד. יש נושאים שבהם המשפחה הקרובה לי לא יכולה לייעץ ורק מי שבאותה קלחת יבין ויוכל להציע תובנות. אני חושבת שכשאין שיתוף הרבה אנשים מתמודדים עם אותם דברים וחושבים שזה רק אצלם ומפחדים להוציא לאור.
אבל כאמור אי אפשר להכריח בכוח לשתף. אישית אני עדיין מחפשת מסגרת כן משתפת שבה אוכל לשמוע עוד אנשים מסביבת האימוץ, להיעזר בנסיון המצטבר, לפרוק תסכולים, לעודד כשאפשר.
מי שיעשה חיפוש על השם שלי ייקבר מתחת לערימת השיתופים. שיתפתי הרבה גם בקשיים וגם בכיף. לאט לאט שמתי לב שהשיתופים לא פותחים לאחרים את הלב לשתף וכל התגובות הן רק ניתוחים מושכלים של מה שאני סיפרתי או חיבוקים וירטואליים וסמיילים שאני לא מזלזלת בהם חלילה אבל הם גם לא ממש צורך אצלי.
אבל לפחות לא קיבלתי אף פעם תגובות נאצה מהסוג הנורא שPGOLDI סיפרה.
זו הסיבה שהורדתי מאד את מינון השיתופים שלי. ההתבגרות של ילדי סוערת, יש לנו כל מיני עניינים שיכלו לעניין את הפורום אבל לא מרגישה רצון להיות רק במונולוג. את הדיאלוג אני מקיימת מול משפחות דומות לשלנו שם יש הפרייה הדדית.
אני ממשיכה לבוא לפורום כי קשה להוציא הרגלים של יותר מ-10 שנים. פה ושם עוד יש לי מה לומר, ומדי פעם אני בקשר במסרים וטלפונים עם אנשים בנושאים ספציפיים. לי הפייסבוק לא נותן שום מענה, עבורי זה לא כלי להעמקה ושיתוף רגש/י שאני זקוקה להם אלא במה להשוויץ ביופים של ילדי ובחוויות של טיולים והרבה חוכמות בשקל. אולי עוד לא הבנתי את המדיה.
האמת? חבל לי. את המשפחות שאני בקשר איתן היכרתי כאן, בין המשתפים של פעם. באותו זמן היה דו שיח ושיניתי כאן את דעותי בהרבה נושאים, קיבלתי טיפים ורעיונות, חיזוקים והארות. ובעיקר הרגשתי שאני לא לבד. יש נושאים שבהם המשפחה הקרובה לי לא יכולה לייעץ ורק מי שבאותה קלחת יבין ויוכל להציע תובנות. אני חושבת שכשאין שיתוף הרבה אנשים מתמודדים עם אותם דברים וחושבים שזה רק אצלם ומפחדים להוציא לאור.
אבל כאמור אי אפשר להכריח בכוח לשתף. אישית אני עדיין מחפשת מסגרת כן משתפת שבה אוכל לשמוע עוד אנשים מסביבת האימוץ, להיעזר בנסיון המצטבר, לפרוק תסכולים, לעודד כשאפשר.
