חרדות התעלפות
היי, אני בת 17 בקרוב ורציתי לספר על מקרים שקרו לי שאני חוששת שהם היו חרדה או התקפי חרדה, אני לא מצליחה לפרש אותם כל כך. לא דיברתי עם אף אחד שזה קרה וממש החזקתי את עצמי. לאחרונה סיפרתי לאחותי ולחברה את מה שהרגשתי אבל המעטתי בפרטים ככה שאני לא חושבת שהם הבינו לעומק את התחושות הנוראות שתקפו אותי. אותן תחושות קרו לי מספר פעמים במקום ספציפי- אולם בית הספר ולאחר מכן שמתי לב שזה קרה לי גם באולם אחר שהיינו בו מטעם בית הספר (מחוץ לו), בקולנוע ובאולם תיאטרון. באותם מקומות היו המון אנשיה וזה התבטא תמיד בישיבה. התחלתי להרגיש שאני עומדת להתעלף אבל לא באמת מתעלפת. כמו תחושת שווא. התחושה, החרדה הזו נמשכה אצלי באותם רגעים המון זמן, מספר רב של דקות. היא הגיעה לשיאה כעבור מספר דקות. התחלתי להזיע בידיים, מין גלי חום, הרגשתי כאילו יש לי סחרחורות ומין תחושה כזו של לפני התעלפות והייתי נורא חרדתית. כל הזמן הייתי עסוקה שלא יראו את החרדה הזאת שבי וגם הרגשתי ממש רע. לא הייתי מסוגלת להביט קדימה והרגשתי אי נוחות במימדים ענקיים. הרגשתי שאני רוצה לקום ולצאת החוצה. להימלט. אבל לא הייתי מסוגלת. ונשארתי משותקת ככה, מחזיקה את עצמי, לא אומרת לאף אחד. רק אחרי שאותו דבר הסתיים וכולם קמו וגם אני, הרגשתי הקלה. כאילו..פתאום הכול נרגע. ואז לא הייתי מייחסת לאותו דבר שקרה לי חשיבות, אבל זה היה קורה לי עוד פעם ועוד פעם. ובמהלך הזמן שזה היה קורה אני הרגשתי כל כך נואשת ומפוחדת ומיד שזה נרגע, המשכתי להתעלם. זה נמשך כבר כמה חודשים במקומות הספציפים ואני לא רוצה למצוא את עצמי באותם סיטואציות שוב ולהרגיש את זה. הרבה זמן לא קרה לי כי עכשיו זאת תקופת הבגרויות ולא באים כל כך לבית ספר, לפני שבוע היינו בהרצאה שהייתה על פולין. ולא הייתי באולם בית ספר המון זמן. מיד שכולם התיישבו וגם אני והבטנו אל המרצה, התחלתי להרגיש שוב פעם את התחושות האלו. וממש וכמעט ושכחתי מהן אבל הן חזרו. הם אמנם היו במינון נמוך ולא בעוצמה שהיו לי במספר הפעמים הקודמות אבל עדיין. אני עשיתי בדיקת דם שהראתה שהB12 שלי נמוך ואני לוקחת כדורי B12. היינו אצל הרופאה שאמרה שהכול תקין. לא דיברתי על זה עם ההורים שלי או הרופאה, הלכנו אליה כי היו לי המון כאבי ראש בתקופה האחרונה שלא הבנו מה המקור שלהן. עכשיו כבר הם ממש הופחתו וכמעט ולא כואב לי הראש. נראה לי חשוב לציין שהתעלפתי מספר פעמים בחיים שלי. הייתה פעם משמעותית לפני שנה שקרתה לי בבית ספר. זה קרה באמצע הרצאה מסוימת שהיינו בכיתה. כולם ישבו. ואני פתאום התחלתי להרגיש מסוחררת וראיתי הכול שחור. התחלתי ללכת- לפי מה שאמרו לי...כי מאותה נקודה לא זכרתי כלום, ואז פתאום נפלתי והתעלפתי. לאחר מכן באו אנשים שהקימו אותי וישבתי ובכיתי וממש נלחצתי מזה והרגיעו אותי. ואז לאחר מספר שבועות, הרגשתי באמצע שיעור הרגשה של "אני עומדת להתעלף" אבל לא באמת מתעלפת. מה שקרה לי השנה (רק ששנה שעברה זאת הייתה רק הפעם היחידה הזאת וגם לא כזו עוצמתית כמו השנה). וגם בגלל שלא יוצא לי להיות במקומות הספציפים האלו הרבה אני לא יודעת אם זה עדיין נשאר אצלי. כמו שתיארתי בהרצאה לפולין. אני לא יודעת אם אני ארגיש את זה בקולנוע או באולם תיאטרון. אני לא אומרת שאני נמנעת מהמקומות האלו. אני לא נמנעת כי אני לא מספרת לאף אחד אז אף אחד לא יודע שיש לי את החרדות האלו ואני שומרת אותם איתי ומחזיקה את עצמי חזק. קצת נלחמת בחרדה אבל ללא תקווה. כי היא נאחזת בי חזק. אני רוצה המון זמן ללכת לפסיכולוגית. אני לא יודעת איך ומה להגיד לה שהביא אותי לטיפול כי לאוו דווקא הדבר הזה, תמיד הייתה לי בעיה עם עצמי. עם האישיות שלי. תמיד הייתי הילדה השקטה והביישנית, התווית הזאת לא נופצה אבל אני אישית מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי מפעם אבל עדיין יש קטעים שהחוסר ביטחון ודברים כאלו או אחרים מפריעים לי. למשל בסביבת בית הספר אני כמעט אף פעם לא מצליחה להרגיש שייכת, לא מצליחה להביא את עצמי למצב של להיפתח לחלוטין. ניסיתי השנה. השנה הייתי בלי החברה הכי טובה שלי מילדות, הייתי איתה כמעט בכל מקום ומסגרת, הייתי די תלותית בה. בט' וי' (השנים הראשונות לתיכון) נדבקתי אליה ולא ניסיתי להכיר אנשים חדשים, פחדתי והייתי פשוט כל כך שקטה אבל באופן יותר מוקצן מביסודי. השנה בי"א החלטתי להתנתק ממנה, עדיין חברות אבל להיות בכיתה אחרת שמחלקים אותנו למגמות. וניסיתי למצוא את עצמי בכיתה אבל לא כל כך הצלחתי. בתחילת שנה באמת היה לי בסדר, הייתי אופטימית, אפילו התחברתי למישהי וחשבתי שאני אמצא לי את החבורה אבל אחרי השביתה הכול דעך ומצאתי את עצמי לבד שם. התרחקתי והייתי נמצאת במקום שלי בכיתה ולא מנסה לדבר יותר מדי עם האחרםי. הייתי יוצאת לבצפר בשעות מדויקות כדי להגיע ב-8 בדיוק או בשעה שאני צריכה כדי לא למצוא את עצמי מגיעה שיש ילדים בכיתה וצריך לחכות איתם. הייתי ממש חרדתית בקשר לזה וגם בקשר להפסקות ושיעורים חופשיים. גם בט' וי' זה היה אבל אז היה לי את החברה הטובה שהייתי תלויה בה, היא מצידה תמיד הראתה פרצופים ולא אמרה ואני גם לא, בסוף י' אמרנו אחת לשנייה וליבנו את הדברים. אבל עכשיו זה השתפר ויותר דיברתי איתם, הם לא הפכו להיות חברים שלי. סתם היי וביי. אני גם את רובם לא רוצה שיהיו חברים שלי. אבל אנשים שכן, אני מרגישה חסימות. שאיכשהו צץ לי הפחד הזה משתיקות וממה שחושבים. מה שאני רוצה לשאול זה...אני לא יודעת איך להתייחס לחרדות האלו, מה זה לדעתך? זה חרדה, זה התקף חרדה? הסממנים הם אלו? ואם מה שתיארתי לגבי המצב שלי בבית ספר מצריך פסיכולוגית? אני אישית רוצה אבל אני מפחדת לבוא ולהרגיש אין לי מה להגיד ושהיא תגיד לי שאני לא צריכה בכלל. וגם כמובן לגביי החרדות. מצטערת על המגילה ותודה מראש!
היי, אני בת 17 בקרוב ורציתי לספר על מקרים שקרו לי שאני חוששת שהם היו חרדה או התקפי חרדה, אני לא מצליחה לפרש אותם כל כך. לא דיברתי עם אף אחד שזה קרה וממש החזקתי את עצמי. לאחרונה סיפרתי לאחותי ולחברה את מה שהרגשתי אבל המעטתי בפרטים ככה שאני לא חושבת שהם הבינו לעומק את התחושות הנוראות שתקפו אותי. אותן תחושות קרו לי מספר פעמים במקום ספציפי- אולם בית הספר ולאחר מכן שמתי לב שזה קרה לי גם באולם אחר שהיינו בו מטעם בית הספר (מחוץ לו), בקולנוע ובאולם תיאטרון. באותם מקומות היו המון אנשיה וזה התבטא תמיד בישיבה. התחלתי להרגיש שאני עומדת להתעלף אבל לא באמת מתעלפת. כמו תחושת שווא. התחושה, החרדה הזו נמשכה אצלי באותם רגעים המון זמן, מספר רב של דקות. היא הגיעה לשיאה כעבור מספר דקות. התחלתי להזיע בידיים, מין גלי חום, הרגשתי כאילו יש לי סחרחורות ומין תחושה כזו של לפני התעלפות והייתי נורא חרדתית. כל הזמן הייתי עסוקה שלא יראו את החרדה הזאת שבי וגם הרגשתי ממש רע. לא הייתי מסוגלת להביט קדימה והרגשתי אי נוחות במימדים ענקיים. הרגשתי שאני רוצה לקום ולצאת החוצה. להימלט. אבל לא הייתי מסוגלת. ונשארתי משותקת ככה, מחזיקה את עצמי, לא אומרת לאף אחד. רק אחרי שאותו דבר הסתיים וכולם קמו וגם אני, הרגשתי הקלה. כאילו..פתאום הכול נרגע. ואז לא הייתי מייחסת לאותו דבר שקרה לי חשיבות, אבל זה היה קורה לי עוד פעם ועוד פעם. ובמהלך הזמן שזה היה קורה אני הרגשתי כל כך נואשת ומפוחדת ומיד שזה נרגע, המשכתי להתעלם. זה נמשך כבר כמה חודשים במקומות הספציפים ואני לא רוצה למצוא את עצמי באותם סיטואציות שוב ולהרגיש את זה. הרבה זמן לא קרה לי כי עכשיו זאת תקופת הבגרויות ולא באים כל כך לבית ספר, לפני שבוע היינו בהרצאה שהייתה על פולין. ולא הייתי באולם בית ספר המון זמן. מיד שכולם התיישבו וגם אני והבטנו אל המרצה, התחלתי להרגיש שוב פעם את התחושות האלו. וממש וכמעט ושכחתי מהן אבל הן חזרו. הם אמנם היו במינון נמוך ולא בעוצמה שהיו לי במספר הפעמים הקודמות אבל עדיין. אני עשיתי בדיקת דם שהראתה שהB12 שלי נמוך ואני לוקחת כדורי B12. היינו אצל הרופאה שאמרה שהכול תקין. לא דיברתי על זה עם ההורים שלי או הרופאה, הלכנו אליה כי היו לי המון כאבי ראש בתקופה האחרונה שלא הבנו מה המקור שלהן. עכשיו כבר הם ממש הופחתו וכמעט ולא כואב לי הראש. נראה לי חשוב לציין שהתעלפתי מספר פעמים בחיים שלי. הייתה פעם משמעותית לפני שנה שקרתה לי בבית ספר. זה קרה באמצע הרצאה מסוימת שהיינו בכיתה. כולם ישבו. ואני פתאום התחלתי להרגיש מסוחררת וראיתי הכול שחור. התחלתי ללכת- לפי מה שאמרו לי...כי מאותה נקודה לא זכרתי כלום, ואז פתאום נפלתי והתעלפתי. לאחר מכן באו אנשים שהקימו אותי וישבתי ובכיתי וממש נלחצתי מזה והרגיעו אותי. ואז לאחר מספר שבועות, הרגשתי באמצע שיעור הרגשה של "אני עומדת להתעלף" אבל לא באמת מתעלפת. מה שקרה לי השנה (רק ששנה שעברה זאת הייתה רק הפעם היחידה הזאת וגם לא כזו עוצמתית כמו השנה). וגם בגלל שלא יוצא לי להיות במקומות הספציפים האלו הרבה אני לא יודעת אם זה עדיין נשאר אצלי. כמו שתיארתי בהרצאה לפולין. אני לא יודעת אם אני ארגיש את זה בקולנוע או באולם תיאטרון. אני לא אומרת שאני נמנעת מהמקומות האלו. אני לא נמנעת כי אני לא מספרת לאף אחד אז אף אחד לא יודע שיש לי את החרדות האלו ואני שומרת אותם איתי ומחזיקה את עצמי חזק. קצת נלחמת בחרדה אבל ללא תקווה. כי היא נאחזת בי חזק. אני רוצה המון זמן ללכת לפסיכולוגית. אני לא יודעת איך ומה להגיד לה שהביא אותי לטיפול כי לאוו דווקא הדבר הזה, תמיד הייתה לי בעיה עם עצמי. עם האישיות שלי. תמיד הייתי הילדה השקטה והביישנית, התווית הזאת לא נופצה אבל אני אישית מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי מפעם אבל עדיין יש קטעים שהחוסר ביטחון ודברים כאלו או אחרים מפריעים לי. למשל בסביבת בית הספר אני כמעט אף פעם לא מצליחה להרגיש שייכת, לא מצליחה להביא את עצמי למצב של להיפתח לחלוטין. ניסיתי השנה. השנה הייתי בלי החברה הכי טובה שלי מילדות, הייתי איתה כמעט בכל מקום ומסגרת, הייתי די תלותית בה. בט' וי' (השנים הראשונות לתיכון) נדבקתי אליה ולא ניסיתי להכיר אנשים חדשים, פחדתי והייתי פשוט כל כך שקטה אבל באופן יותר מוקצן מביסודי. השנה בי"א החלטתי להתנתק ממנה, עדיין חברות אבל להיות בכיתה אחרת שמחלקים אותנו למגמות. וניסיתי למצוא את עצמי בכיתה אבל לא כל כך הצלחתי. בתחילת שנה באמת היה לי בסדר, הייתי אופטימית, אפילו התחברתי למישהי וחשבתי שאני אמצא לי את החבורה אבל אחרי השביתה הכול דעך ומצאתי את עצמי לבד שם. התרחקתי והייתי נמצאת במקום שלי בכיתה ולא מנסה לדבר יותר מדי עם האחרםי. הייתי יוצאת לבצפר בשעות מדויקות כדי להגיע ב-8 בדיוק או בשעה שאני צריכה כדי לא למצוא את עצמי מגיעה שיש ילדים בכיתה וצריך לחכות איתם. הייתי ממש חרדתית בקשר לזה וגם בקשר להפסקות ושיעורים חופשיים. גם בט' וי' זה היה אבל אז היה לי את החברה הטובה שהייתי תלויה בה, היא מצידה תמיד הראתה פרצופים ולא אמרה ואני גם לא, בסוף י' אמרנו אחת לשנייה וליבנו את הדברים. אבל עכשיו זה השתפר ויותר דיברתי איתם, הם לא הפכו להיות חברים שלי. סתם היי וביי. אני גם את רובם לא רוצה שיהיו חברים שלי. אבל אנשים שכן, אני מרגישה חסימות. שאיכשהו צץ לי הפחד הזה משתיקות וממה שחושבים. מה שאני רוצה לשאול זה...אני לא יודעת איך להתייחס לחרדות האלו, מה זה לדעתך? זה חרדה, זה התקף חרדה? הסממנים הם אלו? ואם מה שתיארתי לגבי המצב שלי בבית ספר מצריך פסיכולוגית? אני אישית רוצה אבל אני מפחדת לבוא ולהרגיש אין לי מה להגיד ושהיא תגיד לי שאני לא צריכה בכלל. וגם כמובן לגביי החרדות. מצטערת על המגילה ותודה מראש!
