חרדה 
אני תכף בת 29, וכבר קרוב לשנה סובלת מדיכאון וחרדה. זה התחיל קצת אחרי שהתחתנתי וחזרנו מירח דבש חלומי. משם הכל התחיל להתדרדר, והשיא היה בספטמבר האחרון שבו עמיתה לעבודה שלי ילדה ועומס העבודה שהיה עליי ככל הנראה שבר את גב הגמל. עברתי תקופה איומה של בכי בלתי פוסק והרבה שתיקות, הפסקתי לתקשר עם בעלי, הפסקתי לדבר עם חברות, והיה לי מאוד מאוד קשה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, וביקרתי גם אצל פסיכיאטר שרשם לי ציפרלקס, אבל בינתיים לא לקחתי. הפסיכולוגית אומרת שיש לי בסיס חרדתי באישיות שלי. לאחרונה התחיל קצת להימאס לי מהטיפול, אני מרגישה שכאילו זה לא ממש מוביל אותי לשומקום. המצב באופן עקרוני כן קצת השתפר, אני לא בוכה יותר (בתדירות גבוהה) וחזרתי לתקשר עם הסביבה שלי בצורה תקינה. אבל אני עדיין מרגישה מאוד רע, ויש לי מחשבות טורדניות ומספר נושאים בחיים שמסבים לי חרדה עצומה. הפסיכולוגית כל הזמן מדברת איתי על "התמודדות", כי את האישיות שלי אני לא באמת אצליח לשנות. אבל אז אני נתקלת בקיר. אני בנאדם מאוד קונקרטי ומאוד צריכה "לראות כדי להאמין", ולכן אני כל הזמן שואלת "אז איך מתמודדים??" ואין לה תשובה, מבחינתה זה "החוויה", וה"לשפוך", הם אלה שעושים חלק מהעבודה. ואני מרגישה שאני קצת נכנסת למין קלישאה פסיכולוגית כזאת, וזה די מעצבן אותי ואפילו די מתסכל. בשורה התחתונה, החרדות שלי עדיין שם ואני עדיין חושבת עליהן. אחרי שיפור, בשבועיים האחרונים המצב שלי קצת התדרדר והמצברוח לא משהו בכלל. העליתי בפניה אפשרות להפסיק את הטיפול כבר פעמיים. בפעם השניה היא קצת התרגזה לדעתי, אבל אני לא יכולה להישאר כי לא נעים לי או משהו כזה. ואז כל פעם אני חוזרת בי ומשנה את דעתי, כי מצד אחד אני מרגישה תקועה ומרגישה שדברים לא משתנים וזה לא עוזר, מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני לא מטפלת בעצמי. ממש מרגישה שאני כבר לא יודעת מה לעשות. את הציפרלקס הייתי לוקחת בכיף, רק שאנחנו מנסים להיכנס להריון ואני לא כל כך רוצה להסתבך עם זה... (אני יודעת שזה לא זמן הכי טוב לעשות את זה אבל בעצם זה אף פעם לא זמן טוב להביא ילדים) אני לא יודעת אפילו מה אני רוצה לשאול....
רע לי נורא, והבכי עומד בגרון כבר כל היום...
אני תכף בת 29, וכבר קרוב לשנה סובלת מדיכאון וחרדה. זה התחיל קצת אחרי שהתחתנתי וחזרנו מירח דבש חלומי. משם הכל התחיל להתדרדר, והשיא היה בספטמבר האחרון שבו עמיתה לעבודה שלי ילדה ועומס העבודה שהיה עליי ככל הנראה שבר את גב הגמל. עברתי תקופה איומה של בכי בלתי פוסק והרבה שתיקות, הפסקתי לתקשר עם בעלי, הפסקתי לדבר עם חברות, והיה לי מאוד מאוד קשה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, וביקרתי גם אצל פסיכיאטר שרשם לי ציפרלקס, אבל בינתיים לא לקחתי. הפסיכולוגית אומרת שיש לי בסיס חרדתי באישיות שלי. לאחרונה התחיל קצת להימאס לי מהטיפול, אני מרגישה שכאילו זה לא ממש מוביל אותי לשומקום. המצב באופן עקרוני כן קצת השתפר, אני לא בוכה יותר (בתדירות גבוהה) וחזרתי לתקשר עם הסביבה שלי בצורה תקינה. אבל אני עדיין מרגישה מאוד רע, ויש לי מחשבות טורדניות ומספר נושאים בחיים שמסבים לי חרדה עצומה. הפסיכולוגית כל הזמן מדברת איתי על "התמודדות", כי את האישיות שלי אני לא באמת אצליח לשנות. אבל אז אני נתקלת בקיר. אני בנאדם מאוד קונקרטי ומאוד צריכה "לראות כדי להאמין", ולכן אני כל הזמן שואלת "אז איך מתמודדים??" ואין לה תשובה, מבחינתה זה "החוויה", וה"לשפוך", הם אלה שעושים חלק מהעבודה. ואני מרגישה שאני קצת נכנסת למין קלישאה פסיכולוגית כזאת, וזה די מעצבן אותי ואפילו די מתסכל. בשורה התחתונה, החרדות שלי עדיין שם ואני עדיין חושבת עליהן. אחרי שיפור, בשבועיים האחרונים המצב שלי קצת התדרדר והמצברוח לא משהו בכלל. העליתי בפניה אפשרות להפסיק את הטיפול כבר פעמיים. בפעם השניה היא קצת התרגזה לדעתי, אבל אני לא יכולה להישאר כי לא נעים לי או משהו כזה. ואז כל פעם אני חוזרת בי ומשנה את דעתי, כי מצד אחד אני מרגישה תקועה ומרגישה שדברים לא משתנים וזה לא עוזר, מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני לא מטפלת בעצמי. ממש מרגישה שאני כבר לא יודעת מה לעשות. את הציפרלקס הייתי לוקחת בכיף, רק שאנחנו מנסים להיכנס להריון ואני לא כל כך רוצה להסתבך עם זה... (אני יודעת שזה לא זמן הכי טוב לעשות את זה אבל בעצם זה אף פעם לא זמן טוב להביא ילדים) אני לא יודעת אפילו מה אני רוצה לשאול....