חצי בארון?

[basic10]

חצי בארון?

ראיתי פה בפורום נשים שכותבות אני "חצי בארון" אז גם אני "חצי" אבל האמת שזה מרגיש כאילו כל תא בגופי נמצא בארון.
אני שונאת את ה"פולסיות" שמתלווה ונושפת בעורפי.
אני מרגישה חלשה,לא מסוגלת לספר לאחים שלי, לאבא שלי, האמת ,לא בא לי לספר להם! ממש לא בא לי להכניס אותם לאזורים האינטימיים שלי אבל אני גם לא יכולה שלא כי אני כבר נחנקת מרוב כאב, אני במלכוד.
אצלי במשפחה לא מדברים על דברים "אישיים", לא רוצה את המעמד הזה לבוא ולספר, זה מרגיש כפוי, מעורר בי אימה שאני לא יכולה לתאר. אני נשטפת כיווץ בכול גופי כשאני חושבת לדבר עם המשפחה שלי. לו הייתן מכירות אותי הייתן יודעות כמה זה מורכב עבורי לדבר עם המשפחה שלי, כל כך מורכב שנדמה לי שזה לעולם לא יהיה אפשרי.
אני מרחיקה את בת הזוג שלי כי אני כבר לא יכולה לחיות בתוך המועקה האינסופית הזו, אני כבר לא יכולה עם רגשות האשם שההסתרה שלי פוגעת בה, עם הפחד לאכזב ותחושות החוסר ערך.
....
פשוט ערב מלא בכאב

 

[מחפשת את האומץ]

לא יודעת עד כמה יש לי את הזכות ליעץ לך או

לשפוט....
גם אני בארון ולא בארון.....
הסיבה העיקרית שאני עדיין בארון מול המשפחה או שלא באתי ואמרתי להם שמעו אני לסבית היא

שא אני נגד הדרמתיות הזו של להגיד אבא אמא אני לסבית. אני מעדיפה להגיד להם את זה כבדרך אגב ברמה של כן תכירו את זוגתי וכן אני לסבית.
ב במידה והם יגלו שאני לסבית, הם ישאלו המון על אהבתי הראשונה שגם כך אינה אהובה במשפחתי... ולי אין כוח נפשי להתמודד עם שאלותיהם וכן להוסיף שמן למדורה הזו...

מצד שני אני כן צוחקת עם אבא על בחורות וכן מביאה חברות לסביות שמתקבלות בנעימים ובאהבה רבה.

עצתי לך דווקא להיצמד לזוגתך לא לחוש בושה והאמת היא שבגילך גם אינך חייבת להם דין וחשבון...

בכל מקרה אני שולחת מכאן חיבוקים רבים לחזקך!

 

[פאמקי]

חיים של הסתרה

בעיניי, אינם חיים מלאים.
"שומעת" את הקושי ותחושותייך מובנות.

הדרך היא לחזק את עצמך, לבדוק אם את מודעת לכמה טוב את ראויה
ומשם לבחור. מגיע לך לחיות חיים מלאים.

 

[ינשופית2]

לא קל לקרוא..

ואני מבינה אותך.. אני בעיקרון חלקית בארון כלומר אני סיפרתי בעבר להוריי על עצמי אבל כשסיפרתי להם עשיתי זאת מלחץ ולא הייתי מוכנה לכל השאלות שלהם והתגובות שלהם גרמו לי להסגר מאוד בתוך עצמי ולנסות להדחיק את הנטיות שלי.

הקושי לספר להורים הוא מובן
ואני באמת מזדהה עם המצוקה שלך ועם ההרגשות החונקות האלו
גם אני מרגישה ככה ברגעים מסוימים וזה לא קל בכלל
אני מקווה שהרגעים האלו יעברו ושתעשי רק מה שאת רוצה ובזמן המתאים עבורך

לפי דעתי, אל תכריחי את עצמך לעשות צעד כרגע
אבל כן תחשבי על זה ואם יום אחד תחליטי שאת רוצה לספר להם
אז ההמלצה שלי היא קודם לחשוב על השאלות שהם עלולים לשאול אותך
ולכתוב לעצמך תשובות לגבי מה תעני כדי שהם לא יפתיעו אותך עם שאלות
וכדי שלא תמצאי עצמך בוהה בהם מבלי לדעת מה להגיד להם..
ואז כאשר את תרגישי בטוחה בעצמך מספיק ועם תשובות מוכנות מראש
אז אני מקווה שהיציאה מהארון לא תהיה כל כך מפחידה כמו שאת חושבת...

לא יודעת אם מה שכתבתי זה עוזר או לא
אבל כתבתי את דעתי ואת מה שאני חשבתי לנכון..

 

[הקסם שבפשטות]

ארון זה מקום מאוד מחניק

ואיך חצי בארון?
אני מודה שאני לא כל כך מבינה את המושג הזה...
ובכלל מה זה "יציאה מהארון"? לאן אני יוצאת משם?
אני לא הרגשתי שאני יוצאת לאנשהו... פשוט הרגשתי שאבן של טון (לפחות) ירדה לי מהכתפיים
דבר שאיפשר לי לנשום אוויר מתוק וצלול

את אוהבת אישה... נוגעת באישה.. אכפת לך מאישה...
אבל את לא מספרת כי את לא מדברת על דברים כאלה, עם ההורים שלך
ואת לא רוצה לפגוע באישה שלך, אז את מרחיקה אותה....
?

זה מורכב. אין ספק.
ולא חושבת שצריך לספר כבדרך אגב- כי ההורים לא רואים את זה כ"בדרך אגב".
וכל דבר שהוא לא "כמו הרוב"... לא דרך "רגילה"... מצריך, לדעתי, שנשתף ...
ומה יקרה?
את לא חייבת לענות על שאלות- לא נוח לי לענות לכם. היה חשוב לי שתדעו ודי...
יגרשו אותך מהבית?
תני להם לחיות עם זה קצת... גם לך לקח זמן לקבל את זה בעצמך (אני מניחה)

אולי אין לי זכות גדולה לדבר.. כי לא חוויתי "יציאה מארון"
ואולי בגלל שההורים שלי והמשפחה שלי, קיבלו את זה בטבעיות, אני יכולה לדבר כך
אבל באיזשהו שלב אנחנו צריכות לקחת את החיים בידיים ולהגיד "זה שלי!"
לא של ההורים שלי... לא של החברים והסביבה שלי...
רק שלי
וכל החלטה שאני אקח- שלי. וחיי נתונים לי ורק לי...
ואני רוצה טוב.. מגיע לי טוב...
ואין שום סיבה להסתיר את הטוב שלי...
ולמי שקשה איתו- חבל...

זה החיים שלך.. הם מונחים בידייך
תלויים בך
תרשי לעצמך לחיות אותם
בשבילך ורק בשבילך

סופ"ש נפלא ומלא קסם

 

[טורטיתת]

צלקות

אני מקשרת אושר לגדילה צמיחה התחבאות בתוך ארון.
כן ואני בעלת צלקות גדולות – הארון עשה עושה לי / בי הרבה רע
לצערי השתמשו בו גם נגדי, אך מכל רע יש טוב, ואני לא יודעת מי
אני היום, אבל מה שבטוח שבתוך הארון היום אני כבר לא.

יכולה רק לאומר שאני איתך, מבינה היטב את אשר כתבת המון בהצלחה.



וסתם חפירה / הבנה / תובנה / חיפוש והבנה של עצמי עם עצמי "בקול" רם:

שוב לא מאושרת, שוב מרגישה בודד, שוב מרגישה לבד,
את מחבקת, עוטפת, מחזקת, אומרת שאוהבת ולכן את איתי,
אבל האם את שלי?

לפעמיים מסתכלת בנו, רואה אותנו עם בית וילד כלב וגינה,
לפעמיים מציצה בעצמי במראת החיים, אני שם כן זו אני,
האם גם את רואה אותי?

מחפשת אושר איתך ולצידך, מבקשת אושר לעצמי,
מסע חיפוש אושר לא עוצר לרגע, תובנות שאלות,
תחושות, רגשות, אולי האושר הוא כבר כאן וזה האושר!!

האושר הוא לא מטרה הוא כאן ועכשיו בתוך הלבד הזה שלי,
מתוך ההבנה שאי אפשר למדוד אושר, מתוך הסתכלות החוצה
מעצמי על עצמי כיחידה כזוגית, האושר הוא טבעי, שתול בי
טמון בי, הוא מתחיל לצמוח להכות שורשים.

שוב מאושרת מחייכת תובנות חדשות - אושר !!!


(אופס מזמן לא חפרתי.... אז סליחה מראש ושבת שלום)

אני

 

[אני צבעונית]

למה בעצם לשתף

אם זה כ"כ קשה?
אם ישאלו תעני בחיוב וזהו...

 

[כלעוד]

לדעתי את מאד

מחמירה עם עצמך, ועם משפחתך. יש בחיים תהליכים, עמדות, מצבים, שאיפות, רצוי ומצוי ועוד.

אני מבינה שיש בך חלק שרוצה לספר, וחלק שלא. קודם כל עליך לתת כבוד לשני החלקים האלו - כי שניהם זה את.
וגם: האם כל כך חיוני לספר?סביר שכן. ואם כן - איך ולמי? האם זוגתך כל כך נפגעת? האם זו ה -בעיה בזוגיות שלכן? מדוע את חשה חסרת ערך? מה הקשר בין זה לבין ארון?

לדעתי כדאי לברר בנחת ובבטחון את השאלות האלו, -לבד, או במסגרת טיפולית אלטרנטיבית או מקצועית, ורק אז להתוות תכנית פעולה שמתבססת על עקרונות ערכיים מנחים, שיוכלו להאיר לך את הדרך.

ככה בתוך כאב ולחץ זה לא ילך, לדעתי. מחבקת אותך ומאחלת לך שתנועי מעבר למשוכות האלו למקום משוחרר יותר, אבל באמת משוחרר. לא רק טכנית. הארון כמו כל דבר בחיים הוא קודם כל פנימי וסימבולי, אנרגטי. המציאות החיצונית זו ההשתקפות שלו.