חצי אלמנה

6 שנים

6 שנים כבר חלפו... וזה נראה כאילו רק אתמול זה קרה. אני בטיפול עם פסיכותרפיסט מקסים, אבל כנראה זקוקה לדבר עם מישהי במצב כמו שלי. תודה
 
חצי אלמנה

שלום חברים, אני איבדתי את אהבת חיי בפיגוע. הוא היה קצין מצטיין בן 22, שנלחם במחבל ובמותו הציל קבוצת חיילים גדולה. למעשה היינו החברים הכי טובים במשך כמה שנים, אבל כל אותו הזמן אני אהבתי אותו הרבה מעבר לזה. הייתי מאוהבת בו אבל פחדתי להגיד כדי לא לפגוע בידידות החזקה. יום אחד הכרתי לו מישהי שהייתה חברה שלי, הכרתי ביניהם סתם בתור ידידים, היא הרי ידעה שאני מאוהבת בו. לא אשכח את הלילה הנורא בטירונות, במחנה 80, כשהם סיפרו לי בטלפון שהם... ביחד. כמה בכיתי באותו לילה... הוא סיפר שהוא נוסע לסבתא, היא סיפרה שהיא נוסעת לדודה, והם נסעו בעצם ביחד לצפון. לא הייתה לי ברירה מלבד לסתום, ולא לאמר לו דבר. הכאב היה עצום, אבל אושרו תמיד עמד לנגד עיני. זה הפך להרבה יותר כואב כשהבנתי שמערכת היחסים שלהם מעותת, ושהוא לא היה מאושר במיוחד. היא שלטה בו ביד רמה, חנקה אותו לגמרי, לא נתנה לו לנשום בעצמו. יום אחד היא נסעה לעבוד כמדריכה במחנה קיץ בחו"ל, נסעה לחודשיים. הוא בא אלי, ישן אצלי (אבל לא איתי), נסענו, דיברנו, טיילנו, מאוד נהנו. באחד הימים האלה נסענו לחוף ניצנים, שיחקנו במים, השתוללנו, השפרצנו מים, הפלנו אחד את השני. כמו 2 ילדים קטנים. פתאום משום מקום, הייתה שם נדנדה עץ לבנה, כמו שיש בחצרות של בתים פרטיים. ישבנו עליה, מחובקים, מול השקיעה... ואין אנשים מסביב. פתאום, זה קרה, הוא יזם (לי לא היה אומץ) והתנשקנו. זה היה הדבר הכי קסום שיכול היה להיות. לא דיברנו... לפני שהוא חזר הבייתה, הוא השאיר לי פתק שהוא מאוד מאוד נהנה, ביקש שאחייך תמיד, ואם אהיה עצובה עלי להיזכר בכל רגעי הכיף שלנו ולחייך. כתב שהוא אוהב מאוד וחתם את שמו. מתחת הוא כתב: "יש אי שם, מישהו חושב עלייך, מישהו אוהב אותך כל-כך, יש אי שם" אני לא ידעתי בזמנו שזה שורה משיר... את זה גיליתי רק לאחר מותו. ומאז זה השיר שלי... שלנו. בכל פעם שאני שומעת את השיר המדהים הזה, אני יודעת שזה הוא... שולח לי את מילות האהבה שלו. המכשפה ההיא חזרה מחו"ל (באמת, היא הייתה גועלית כלפיו) הם היו שוב יחד, נפרדו וחזרו הרבה פעמים. אח"כ הוא הכיר מישהי אחרת והיה איתה. אבל הפעם החדשה התנהגה לגמרי ההפך מהראשונה. הראשונה חנקה, וזו שחררה. הוא זה שהיה מתקשר ויוזם, היא אהבה אותו אבל לא חנקה אותו. וזה היה לו מוזר, הוא תהה אם היא בכלל אוהבת אותו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר: "זהו, החלטתי שאני מפסיק עם השטויות ואני מתחתן עם ס' (הראשונה) אני בדיוק נהגתי, וכמעט נכנסתי במשאית שמולי. ביקשתי שירגע, שיחשוב. אמרתי את זה רק כי ידעתי שהוא לא באמת יהיה מאושר איתה, היא הייתה מופרעת... לא נתנה לו לחיות. בזמן שהוא היה איתה גם הקשר בינינו דעך קצת... אח"כ חזר לשנייה, אבל לא היה שלם איתה. (לא היה שלם עם אף אחת למעשה) בראש השנה הוא שלח לי מכתב, בכתב ידו המיוחד... כתב לי שהוא נפרד מהשנייה, שהוא חושב עלי הרבה, שאני החברה הכי טובה שלו, שאיתי הוא מרגישה הכי פתוח בעולם. הוא כתב: "את זוכרת שהתנשקנו? אני לא אשכח את זה לעולם... זה היה קסום ומיוחד למרות כל ה"אסור" שהיה בזה" הוא כתב עוד דברים שגרמו לי לתהות אם הוא חושב על הכיוון שלי... אם הוא אוהב אותי... התייעצתי עם חברה והחלטתי לכתוב לו מכתב ולהתוודות על אהבתי. למעשה כתבתי לו אינספור מכתבים כאלה לאורך השנים, אבל מעולם לא שלחתי. פחדתי... סוף סוף שלחתי לו, ואמרתי לו שהכדור במגרש שלו. אם ירצה - אני לנצח שלו, אם לא ירצה - אני לנצח איתו, לצידו, החברה הכי טובה.... הוא שלח לי SMS: "קיבלתי את המכתב, נדון בו כשניפגש" למחרת דיברנו בבוקר, הוא התייעץ איתי אם להחזיר לחברה האחרונה את השעון שקנתה לו ליום ההולדת, בגלל שהם נפרדים. אמרתי לו שלא, מה פתאום, זו מתנה. (כשלנגד עיני שוב ראיתי רק את אושרו, מה אכפת לי ממנה). הוא אמר שהוא יעדכן אותי בהמשך. אחרי שעתיים הוא נהרג. ואני נשארתי עם השאלה שלא נענתה... האם הוא גם רצה? האם הוא אהב אותי בחזרה ובאותה צורה? האם הוא רצה להיות איתי? אבל הוא לקח איתו את הסוד לקבר. אחרי מותו, החברה השנייה והאחרונה שלו, נהייתה חברה טובה שלי. היא סיפרה שאני הייתי האיום הכי גדול שלה, שהיא פחדה ממני מאוד, כי הוא לא הפסיק לדבר עלי, לספר כמה אני החברה הכי טובה וכמה שהוא אוהב אותי. היא אמרה שחבל שכל השנים לא שלחתי לו אתה מכתבי האהבה. היא אמרה: "את לא יודעת כמה הוא אהב אותך! אם רק הייתי אומרת לו, הכל היה אחרת, אין לי ספק שהוא היה איתך." אחרי שנתיים החברה השנייה נעלמה, לא שמרה על קשר וגם לא באה יותר לאזכרות שלו. החברה הראשונה שאני הכרתי לו, עדיין מגיעה לכל אזכרה. אבל היא כבר נשואה עם 2 ילדים. ואני? אני מתתי איתו. אני לא מסוגלת להמשיך הלאה, אני לא לגמרי מעוניינת להמשיך הלאה. עשיתי איתו תקשור לפני כמה שנים, עם מתקשרת מאוד אמינה שאני סומכת עליה. (היא תמיד אומרת דברים שהיא לא יכלה לדעת לבד...) הוא אמר לי בתקשור שהוא יודע שאני אלמנה... ושאני חייבת להמשיך הלאה. וזה נכון, אני מתנהגת לגמרי כמו אלמנה, אני חיה אותו ואיתו. המחשבה על מישהו אחר גורמת לי להרגיש שאני בוגדת בו. (על אף שהוא מעולם לא היה שלי) זה גורם לי להרגיש שאני לא לגמרי איתו, שהוא כבר לא לגמרי חשוב או אהוב. חיפשתי באינטרנט, ראיתי שיש עמותה לתמיכה נפשית לחברות של חללי צה"ל, אבל האמת שגם לשם אני לא מתאימה... אני לא הייתי אשתו, אני לא הייתי החברה שלו. אני בסך הכל הייתי החברה הכי טוב, שמאז ומתמיד הייתה מאוהבת בו בסתר. לאן אני שייכת? איך ממשיכים הלאה? ומה אם כנראה לא לגמרי רוצים? אתם יודעים אם יש עמותה, או קבוצת תמיכה שמתאימה למקרה כמו שלי? אתם חושבים שיש עוד בנות עם מקרה כמו שלי? אולי זה לא הפורום המתאים, אבל אשמח לקבל קצת הכוונה או עצה קטנה. תודה לכם. זו שאוהבת אותו.
 
את חברת הנפש שלו

וזה שדברתם לפני מותו זה כמו שהנפש שלו נפרדה ממך לכי לעמותה של החברות של הנופלים שם תמצאי מנוח כי הם יבינו אותך טוב , זה בדיוק מה הן עוברות כאילו החיים נעצרו להם באמצע והן לא אלמנות לא המשפחה שלו תנסי להשתלב שם בטוחה שישתנו לך יד וכתף וגם אנמי פה עבורך את חייבת להמשיך את החיים גם במקומו תוכלי לכתוב לי למייל אנסה לסייעלך
 
נשמות תאומות

אני מאמינה שאנחנו נשמות תאומות. שאנחנו כבר גלגולים רבים יחד. גם בתקשור ההוא, הוא אמר שאנחנו נשמות תאומות מימים ימימה, שהיינו אחים והיינו בני זוג. היינו הכל. כמה עצוב לי שהפעם בחרנו להיפרד כל-כך מהר. את כותבת: "את חייבת להמשיך את החיים גם במקומו" ואת צודקת, אני יודעת את זה. אני יודעת היטב שזה מה שהוא רוצה, זה מה שהוא היה מתחנן שאעשה. אבל ראשית אף אחד לא מושלם כמוהו ומה הטעם להיות עם מישהו שלא משנה מה, הוא תמיד יהיה האופציה השנייה. הוא לעולם לא יהיה במקום הראשון, הרי בכל רגע נתון, אם מתן היה מגיע, הייתי עוזבת הכל ולא נפרדת ממנו לעולם.
 
מזכיר לי את השיר של שירי מימון

מכירה את השיר של שירי מימון בנושא הזה אבל יקרתי משם לא חוזרים , הנשמה שהלו מלווה אותך מהשמים אם תעצרי את החיים הוא ימשך אלינו במקום לעלות לשמים אסור לקרוא להולכיחם את עשית כמעשה שאול שקרא לשמואל ישנם נשמות שאנחנו נפגשים בהם בכמה גלגולים מכירה את זה ממני פעם אמרתי לאחי שזכות להתחתן עם אהבה ראשונה זה הפרס הכי גדול בחיים כי לא יודעים מהם יסורי הפרידה אני מבינה מה את עוברת כיום, תחושבה של פספוס, הפרס היה בידייך ונתת אותו לחברה שלך מכירה משפחה שנוצרה מכזה מצב הארוסה החולה שלחה את הארוס עם חברה שלה להצגה הוא שוחח עם החברה ונדלק עליה התאימה לו יותר בהשכלת ובתרבות בה גדלו הוא נפרד מארוסתו , התחתן עם החברה של הארוסה, אני גדלתי עם הבן שלהם ויותר מאוחר הוא היה חבר שלי בצבא , בחור עדין ויפה משהו ולפי המפה נומרולוגית לפעמים יש מצב של כמה פעמים ליצור זוגיות [ את יודעת מהי טעמה של האהבה תתלכי להיות מעורבת חברתית בין בני גילך ותראי אולי יווצר קשר רגשי נוסף , שתהיה חברות אמיצה שתלווה אותך ותבנו יחד משפחה תני לעצמך צאנס להבנות , תקראי פרק א של ירמיהו , על ההרס ניתן לבנות מחדש
 

Utopia86

New member
וואו סיפור מרתק

אורחת יקרה, מה שמך? הסיפור שלך מרתק ועצוב נורא. זכית בקשר שלך איתו לחוש שאת אלמנתו ואהובתו והוא שלך גם אם החוק וההכרה לא מכנים אותך כך, פשוט מתוקף הקשר ביניכם. זה כנראה לא חשוב כל כך לאן מבחינה סיווגית לאן את שייכת אבל, אני ובן זוגי טרם היינו נשואים, לכן יש הגדרות שלא חלות עליי, אבל אין לזה משמעות, כי הוא היה אהובי והוא אינו עוד. מה היה השיר ששלח לך? ולפני כמה שנים נפטר? איך ממשיכים הלאה ומה אם לא רוצים זאת השאלה שאני מתמודדת איתה ימים אלה, טרם יש לי תשובה. אבל זה יעזור לך אולי לדבר קצת עליו, עליכם ועל איך את מרגישה. זה אכן מקומך, ואני משתתפת בצערך כל כך.
 
יש אי שם

זה שם השיר: "יש אי שם" אני חושבת שהוא מוכר יותר בגרסה של גידי גוב ששר אותו. אלה המילים: יש אי שם, מישהו חושב עליך מישהו אוהב אותך כל-כך יש אי שם יש אי שם מישהו חושב עלייך מישהו רוצה אותך נורא יש אי שם יש אי שם מישהו חולם עלייך מישהו אוהב אותך כל כך יש אי שם אז אל תבכי הלילה ראשך הניחי כאן כוכב נופל מאיר את לילך שואל לאן ומה תבקשי מלמעלה אם זה אותי אז הנה אני שלך מזמן שיר לך שר שיר עצוב סנטימנטלי שיר שלא משאיר אותך לבד שיר לך שר השחר מחכה כבר מעבר לפינה השמש מסתובבת עכשיו לעוד תנומה אני מסתכל על פנייך את חלומך מלטפת קרן אור קטנה יש אי שם מישהו חושב עלייך מישהו רוצה אותך נורא יש אי שם. ------------------------------------------------ הופתעתי לגלות לאחר מותו שכל העולם ואשתו מכירים את השיר הזה... חוץ ממני
ולשאולתייך, שמי עדי, בעוד חודש אהיה בת 29 מתן היה בן 22 כשנהרג, לפני 6 שנים. בת כמה את? מה קרה לבן זוגך? מתי זה קרה? תודה על האפתיות
 

Utopia86

New member
אם זה עוזר,

גם אני לא הכרתי את השיר. אבל אני מבינה עד כמה קשה המצב שלך, זה מעיין מצב מעורפל יותר ולאנשים קשה להבין. תחושת הפיספוס הכאב אי ההוגנות, אין לה מענה בהיגיון ותשתגעי אם תנסי להבין למה ומה היה יכול להיות. זה פשוט לא עושה טוב וזה נעדר כל תשובה. קשה לי להגיד לך איך לנוע הלאה, כי אני עצמי לא נעה יותר. אבל אני מקווה שממרום 6 השנים אוכל לדבר בבטחה על תנועה כלשהיא קדימה, ואני מאחלת לך גם לנסות לחיות עם הזיכרון שלו והכאב ולא לכלות אותך. אני בת 22. בן זוגי דן נפטר לפני חצי שנה, הוא טבע. אני ודן היינו ביחד מגיל 17 ולא התרנו את חיינו אחד משל לשני להרבה זמן. אני מבינה שאת חשה שבגלל זה תחושת הפיספוס היא ענקית, אבל פיספוס גדול יותר הוא לך לחיות בייגון עמוק כל כך. אני מקווה שלא באמת התכוונת להודות לי על האפתיות? :)
 
קראתי בריתוק את סיפורך...

זה הזכיר לי סיפור שקרה לחברה, שלפני מעל 20 שנה נהרג החבר שלה, זה לא בדיוק אותו הסיפור שקרה לך אבל הזכיר לי... גם שם הם היו חברים ממש טובים אבל גם "בני זוג". כיום היא נשואה באושר עם 3 ילדים אבל נשארה לה פינה חמה בלב לחבר שאבד לה, והיא עולה לקברו פעם בשנה ביום הזיכרון. סיפור האהבה היפה שהיה לך גם אצלך ישאר כזיכרון נצח, ועם הזמן הכאב, יפנה את מקומו לזיכרון מתוק. מאחלת לך המון טוב
 
הכאב יעבור?

את באמת חושבת שהכאב יעבור אי פעם?? זה נשמע לי כרגע הדבר הכי לא הגיוני בעולם. את חושבת שיום אחד אהיה נשואה, אסתכל על התמונה שלו ואחייך בלי שום כאב? בלי צער עמוק? בלי הרגשת הפספוס האדירה? הלוואי, אבל זה נשמע לי בדיוני. מצטערת אם זה נשמע כועס או תוקפני קצת כי לגמרי לא התכוונתי לזה בצורה כזו, אבל השאלות שלי רציניות. את באמת חושבת ככה? את אומרת את זה מנסיונך?
 
../images/Emo119.gifהכאב לא נעלם אבל הזמן שוחק הכל

רק זיכרי שלזמן יש יחסות. משמע אם תמשיכי בחייך הזמן יחלוף והכאב יקהה.אך יתכן גם שאת תתקעי את עצמך בתקופה אבודה ולזמן לא תהא משמעות כך שהכאב ימשיך להציק. זיכרי "עבר זמנו בטל קורבנו".המשיכי הלאה.
 
כן, מנסיון....../images/Emo13.gif

בעלי מלווה אותי כל יום, בכל מה שאני עושה, הוא שם, דמותו איתי, אבל היום, אם יש כאב, הוא על מה שהוא פיספס ומפספס. יש לי על המזנון, מדף זיכרון ועליו מונחת תמונתו ועוד מס' חפצים, אני עוברת ליד התמונה, מחייכת אליו וממשיכה. בכל יום שישי אני מדליקה נרות אחה"צ, אומרת לו שבת שלום ומבקשת ממנו שישמור עלי ועל הילדים ושיתן לנו בריאות...זהו. אני יודעת שבתחילת הדרך, ממש אי אפשר לראות את החיים ממשיכים, אבל הם נבנים שוב, אצל כל אחד בדרך אחרת ולצד האובדן ולצד הזיכרון, אבל בצעדים קטנים, מוצאים את הסיבות להמשיך, לחייך, לשמוח להינות וכו'...
 
אף אחד לא מבין

אתם יודעים, למעשה אף אחד לא מבין אותי. ההורים שלי קצת כועסים כשאני מדברת על מתן. הם אומרים שזה הדבר היחידי שאני מתעסקת בו (וזה ממש לא נכון) הם אומרים ש'זהו. זה עבר ונגמר'. אני יודעת שהם אומרים את זה מתוך דאגה לי ומתוך הרצון שלהם שלא אהיה עצובה ואמשיך הלאה בשמחה. אבל למה להתעצבן ולכעוס? ההורים שלו יודעים שהיינו חברים טובים, לא פגשתי אותם אף פעם לפני שהוא נהרג. אבל פעם אחת הוא הזמין אותי לחתונה של אחותו, אבל סרבתי ללכת. למה? כי הם דתיים (כיפות סרוגות) ואני חילונית גמורה, לא יודעת דבר בענינים האלה, ידעתי שיהיה לי מאוד לא נוח. גם חשבתי על כך שאצטרך לקנות איזו חצאית קצת ארוכה או איזו שמלה צנועה. ואמנם אני מאוד מאוד צנועה, ולעולם לא תתפסו אותי עם חולצה בלי שרוולים, או חשופה, ובוודאי שלא עם מכנסיים קצרים. אבל בכל זאת, זה הפחיד אותי. החברה הראשונה שלו, המכשפה, הלכה, אבל לה זה קל, היא בעצמה דתייה. היום ההורים שלו יודעים שאני אהבתי אותו מאוד, אבל אני לא חושבת שהם יודעים את הסיפור שלנו, ואת מה שבאמת הרגשתי כלפיו. לפני כמה שנים נפגשתי עם אחותו הקטנה (נהינו חברות אחרי מותו, אבל היום כבר לא בקשר מלבד באזכרות), סיפרתי לה את כל הסיפור. מה מתוך זה עבר להורים שלו, אני לא יודעת ולעולם לא אדע. אבל זה משאיר אותי במצב מבולגן. אם הייתי החברה שלו זה היה הרבה יותר קל. כי אז כולם מבינים. אומרים: "טוב, תראו, היא איבדה את החבר שלה, זה לא צחוק, אפשר להבין את הקושי שלה" אם הייתי אשתו, זה בכלל היה פשוט. אבל כשאני סתם הידידה שמאוהבת בו מאז ולעולם, אף אחד לא שם על זה קצוץ. ואני נשארת בצד, כמו סתם ידידה, ואף אחד לא מבין את הכאב, את החורבן... אף אחד לא מבין שב-27.10.2002 - אני נהרגתי בפיגוע. לא רק מתן נהרג, גם אני. ולקום לתחייה זה לא נראה לי אפשרי. נ.ב. עם כל זאת, ההורים שלי מאוד אוהבים אותי. ולא הייתה פעם אחת שהייתי אצלהם והם לא התחננו שאבוא אליהם לשבת. ואני תמיד מבטיחה אבל לא מקיימת. והאמת? רק בגלל הקטע הדתי... במיוחד אחרי שפעם ההורים שלי ואני התארחנו אצל חברים דתיים, במוצא"ש עשינו הבדלה, וכולם העבירו מאחד לשני כוס, וקירבו אותה לפנים. כשזה הגיע אלי, קירבתי את הכוס לפה שלי, והתכוונתי לתת לגימה מהיין, כמו כולם... המארחת מיד זינקה לעברי ואמרה: "עדי! מריחים את זה, לא שותים את זה!"
כולנו צחקנו מאוד, אבל זה היה מביך. מאיפה לי לדעת שזה לא כוס יין, אלא כוס הרחה או איך שקוראים לזה... אז רק זה חסר לי, לעשות פדיחות גם אצל ההורים שלו...
 
../images/Emo119.gifלא מימשת את אהבתך ולכן

אינך מסוגלת להמשיך,את חייבת לפתוח דף חדש בחייך. רובנו בפורום בעלי מישפחה את אהבתנו לבן/ת זוג מימשנו ואנו חשים במחויבות לבחור בחיים ולמרות זאת כאב האבדן נשאר לתקופה ממושכת.אל תחששי מאובדן זיכרון אהובך,הזיכרון ישאר לעד.רק אל תהפכי את עצמך למונומנט,אין בכך תועלת כלל.
 
אתה כל כך צודק

שהאהבה נשארת ברגש לא באה לידי מימוש היא מקבלת גוון של אהבה נעלה ומיוחדת והיא חזקה יותר וזו הסיבה שאני לא ממהרת ליצור זוגיות כיום כי אני תקועה בזמן לכן אני מבינה אותה מאד
 

אלמוג127

New member
לא מבינה מדוע זה חשוב מה אחרים חושבים

את מה שאת חשה ומרגישה...רק את יודעת את צריכה לטפל בעצמך, להשתקם..עברו 6 שנים הוא לא היה רוצה שתמשיכי את חייך באבל את בחורה צעירה ובאמת שכל החיים לפנייך
 
למעלה