חצי אלמנה
שלום חברים, אני איבדתי את אהבת חיי בפיגוע. הוא היה קצין מצטיין בן 22, שנלחם במחבל ובמותו הציל קבוצת חיילים גדולה. למעשה היינו החברים הכי טובים במשך כמה שנים, אבל כל אותו הזמן אני אהבתי אותו הרבה מעבר לזה. הייתי מאוהבת בו אבל פחדתי להגיד כדי לא לפגוע בידידות החזקה. יום אחד הכרתי לו מישהי שהייתה חברה שלי, הכרתי ביניהם סתם בתור ידידים, היא הרי ידעה שאני מאוהבת בו. לא אשכח את הלילה הנורא בטירונות, במחנה 80, כשהם סיפרו לי בטלפון שהם... ביחד. כמה בכיתי באותו לילה... הוא סיפר שהוא נוסע לסבתא, היא סיפרה שהיא נוסעת לדודה, והם נסעו בעצם ביחד לצפון. לא הייתה לי ברירה מלבד לסתום, ולא לאמר לו דבר. הכאב היה עצום, אבל אושרו תמיד עמד לנגד עיני. זה הפך להרבה יותר כואב כשהבנתי שמערכת היחסים שלהם מעותת, ושהוא לא היה מאושר במיוחד. היא שלטה בו ביד רמה, חנקה אותו לגמרי, לא נתנה לו לנשום בעצמו. יום אחד היא נסעה לעבוד כמדריכה במחנה קיץ בחו"ל, נסעה לחודשיים. הוא בא אלי, ישן אצלי (אבל לא איתי), נסענו, דיברנו, טיילנו, מאוד נהנו. באחד הימים האלה נסענו לחוף ניצנים, שיחקנו במים, השתוללנו, השפרצנו מים, הפלנו אחד את השני. כמו 2 ילדים קטנים. פתאום משום מקום, הייתה שם נדנדה עץ לבנה, כמו שיש בחצרות של בתים פרטיים. ישבנו עליה, מחובקים, מול השקיעה... ואין אנשים מסביב. פתאום, זה קרה, הוא יזם (לי לא היה אומץ) והתנשקנו. זה היה הדבר הכי קסום שיכול היה להיות. לא דיברנו... לפני שהוא חזר הבייתה, הוא השאיר לי פתק שהוא מאוד מאוד נהנה, ביקש שאחייך תמיד, ואם אהיה עצובה עלי להיזכר בכל רגעי הכיף שלנו ולחייך. כתב שהוא אוהב מאוד וחתם את שמו. מתחת הוא כתב: "יש אי שם, מישהו חושב עלייך, מישהו אוהב אותך כל-כך, יש אי שם" אני לא ידעתי בזמנו שזה שורה משיר... את זה גיליתי רק לאחר מותו. ומאז זה השיר שלי... שלנו. בכל פעם שאני שומעת את השיר המדהים הזה, אני יודעת שזה הוא... שולח לי את מילות האהבה שלו. המכשפה ההיא חזרה מחו"ל (באמת, היא הייתה גועלית כלפיו) הם היו שוב יחד, נפרדו וחזרו הרבה פעמים. אח"כ הוא הכיר מישהי אחרת והיה איתה. אבל הפעם החדשה התנהגה לגמרי ההפך מהראשונה. הראשונה חנקה, וזו שחררה. הוא זה שהיה מתקשר ויוזם, היא אהבה אותו אבל לא חנקה אותו. וזה היה לו מוזר, הוא תהה אם היא בכלל אוהבת אותו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר: "זהו, החלטתי שאני מפסיק עם השטויות ואני מתחתן עם ס' (הראשונה) אני בדיוק נהגתי, וכמעט נכנסתי במשאית שמולי. ביקשתי שירגע, שיחשוב. אמרתי את זה רק כי ידעתי שהוא לא באמת יהיה מאושר איתה, היא הייתה מופרעת... לא נתנה לו לחיות. בזמן שהוא היה איתה גם הקשר בינינו דעך קצת... אח"כ חזר לשנייה, אבל לא היה שלם איתה. (לא היה שלם עם אף אחת למעשה) בראש השנה הוא שלח לי מכתב, בכתב ידו המיוחד... כתב לי שהוא נפרד מהשנייה, שהוא חושב עלי הרבה, שאני החברה הכי טובה שלו, שאיתי הוא מרגישה הכי פתוח בעולם. הוא כתב: "את זוכרת שהתנשקנו? אני לא אשכח את זה לעולם... זה היה קסום ומיוחד למרות כל ה"אסור" שהיה בזה" הוא כתב עוד דברים שגרמו לי לתהות אם הוא חושב על הכיוון שלי... אם הוא אוהב אותי... התייעצתי עם חברה והחלטתי לכתוב לו מכתב ולהתוודות על אהבתי. למעשה כתבתי לו אינספור מכתבים כאלה לאורך השנים, אבל מעולם לא שלחתי. פחדתי... סוף סוף שלחתי לו, ואמרתי לו שהכדור במגרש שלו. אם ירצה - אני לנצח שלו, אם לא ירצה - אני לנצח איתו, לצידו, החברה הכי טובה.... הוא שלח לי SMS: "קיבלתי את המכתב, נדון בו כשניפגש" למחרת דיברנו בבוקר, הוא התייעץ איתי אם להחזיר לחברה האחרונה את השעון שקנתה לו ליום ההולדת, בגלל שהם נפרדים. אמרתי לו שלא, מה פתאום, זו מתנה. (כשלנגד עיני שוב ראיתי רק את אושרו, מה אכפת לי ממנה). הוא אמר שהוא יעדכן אותי בהמשך. אחרי שעתיים הוא נהרג. ואני נשארתי עם השאלה שלא נענתה... האם הוא גם רצה? האם הוא אהב אותי בחזרה ובאותה צורה? האם הוא רצה להיות איתי? אבל הוא לקח איתו את הסוד לקבר. אחרי מותו, החברה השנייה והאחרונה שלו, נהייתה חברה טובה שלי. היא סיפרה שאני הייתי האיום הכי גדול שלה, שהיא פחדה ממני מאוד, כי הוא לא הפסיק לדבר עלי, לספר כמה אני החברה הכי טובה וכמה שהוא אוהב אותי. היא אמרה שחבל שכל השנים לא שלחתי לו אתה מכתבי האהבה. היא אמרה: "את לא יודעת כמה הוא אהב אותך! אם רק הייתי אומרת לו, הכל היה אחרת, אין לי ספק שהוא היה איתך." אחרי שנתיים החברה השנייה נעלמה, לא שמרה על קשר וגם לא באה יותר לאזכרות שלו. החברה הראשונה שאני הכרתי לו, עדיין מגיעה לכל אזכרה. אבל היא כבר נשואה עם 2 ילדים. ואני? אני מתתי איתו. אני לא מסוגלת להמשיך הלאה, אני לא לגמרי מעוניינת להמשיך הלאה. עשיתי איתו תקשור לפני כמה שנים, עם מתקשרת מאוד אמינה שאני סומכת עליה. (היא תמיד אומרת דברים שהיא לא יכלה לדעת לבד...) הוא אמר לי בתקשור שהוא יודע שאני אלמנה... ושאני חייבת להמשיך הלאה. וזה נכון, אני מתנהגת לגמרי כמו אלמנה, אני חיה אותו ואיתו. המחשבה על מישהו אחר גורמת לי להרגיש שאני בוגדת בו. (על אף שהוא מעולם לא היה שלי) זה גורם לי להרגיש שאני לא לגמרי איתו, שהוא כבר לא לגמרי חשוב או אהוב. חיפשתי באינטרנט, ראיתי שיש עמותה לתמיכה נפשית לחברות של חללי צה"ל, אבל האמת שגם לשם אני לא מתאימה... אני לא הייתי אשתו, אני לא הייתי החברה שלו. אני בסך הכל הייתי החברה הכי טוב, שמאז ומתמיד הייתה מאוהבת בו בסתר. לאן אני שייכת? איך ממשיכים הלאה? ומה אם כנראה לא לגמרי רוצים? אתם יודעים אם יש עמותה, או קבוצת תמיכה שמתאימה למקרה כמו שלי? אתם חושבים שיש עוד בנות עם מקרה כמו שלי? אולי זה לא הפורום המתאים, אבל אשמח לקבל קצת הכוונה או עצה קטנה. תודה לכם. זו שאוהבת אותו.
