אני יכולה להוסיף לך
מזה כשעה אני מנסה להגיב למה שכתבת , מסתבר שיש לי המון בבטן על מה שעברנו שם בעד ונגד העניין של בית האבות יש דברים טובים בבית האבות , הדיור המוגן , המסגרת שמשקיעה בקשיש, תלוי ביכולת הכלכלית ובמנהלים של בית האבות ראיתי כמה מנהלים , היו שהתחשבו היו שניהלו בלב קר מחושב , אז הכניסה לבית האבות לא מורידה את הצורך שלנו בטיפול בקשיש שלנו רק הופכת את זה ליקר מורכב ומסובך יותר . ולפעמים גומרת את כל החסכונות הכספיים של כל המשפחה , ורק אז מקבלים קוד של משרד הבריאות זה עומס רגשי מאד גדול ,חושבת שבן יוכל לספר לך על זה אצלו זה טרי יותר לצערינו זה מחכה לכולנו שההורים מתבגרים וצריכים עזרה והשגחה כזו או אחרת שמשתנים עם הזמן לרגע נראה שהם מזדקנים בבת אחת , קורסים ומבקשים את הטיפול המסור שלנו ושל הטיפול הסיעודי אז אנו נקראים לתת כתף כסף ואת הנשמה, למען היקרים לנו , בדרך זו או אחרת לא ראיתי ילדים כמוני שם , אבל היה נחוץ לעשות זאת , אמי ז"ל רצתה לחזור הביתה אבל הבינה שזה לא מעשי אלא אם הינו עוברות דירה , וגם אז מאיפה הייתי מביאה לה את הפזיוטרפיה והרפוי בעיסוק או ההפעלה החברתית האחות והרופא הצמודים אליה , שבקריאה הגיעו ובדקו וטיפלו בה , לי לא היו היכולות הללו אבל שלמתי בגלל המסירות לאמי ביוקר מבחינה בריאותית , הזנחתי את הבריאות שלי , הדאגות החמירו את הסכרת שלי במקרה שלי אמי אהבה להיות עצמאית, התלות שלה בי לא עשה לה טוב, כי אני פחדתי עליה ודיי שיתקתי אותה התלות שלה בי היתה עצומה , אז שעברה לשם בהתחלה היה קשה מאד, נדרשתי להגיע כל יום להיות איתה זה היה כרוך בהוצאות של הנסיעה הלוך חזור, ואז חזרתי לבית הריק והתרסקתי כל יום מחדש, קשה היה להשאיר אותה שם , אמי נכנסה לבית האבות בעקבות אירוע מוחי שפגע בה מעט מוטורית ברגל הימנית ועברה שיקום בבית, חזרה ללכת עצמאית , היא היתה צלולה לחלוטין עד מותה וידעה מה היטב היא רוצה , אולי זה קשה יותר ככה , כי היא מודעת היטב לסביבה .. היא סחבה דכאון מאז שאחותי נהרגה בתאונת דרכים . הפעילות החברתית עשתה לה רק טוב. כל יציאה מבית האבות התבקשתי ללות אותה, או לשלם למטפלת הצמודה ולתחבורה שלקחה והחזירה בעת אשפוז אני נדרשתי להיות לצידה 24 שעות ביממה , לצערי לא היו לי מחליפים להתחל עמם לא העזתי לקבוע משהו , כי מדי פעם הקפיצו אותי מאמצע פעילות , לא תמיד הודיעו מראש והיו גם מצבי חירום , כמו לדוגמה מפגש בלייט דייט שבא לאסוף אותי , ואני הייתי בדרכי למיון עם אמא שנפלה בחדר , לא היה לי טלפון להודיע תשמע זה מבוטל , אני עסוקה , כמובן שלא פגשתי את הבחור לעולם , אמר אני לא רצינית . העבירו אותה מחדר לחדר 8 פעמים, וכל פעם התייצבתי הרגעתי אותה והעברתי את הציוד שלה מחדר לחדר שהיא בפעילות החברתית השגרתית ואז ההעברות עלי , שיהיה כמו שהיא רגילה , כמו שהיתה רגילה בבית שלה זה דרש ממני המון התמסרתי לטיפול בה שם , באיזה שלב רכשתי סלולרי עבורה ככה היתה מחוברת אלי 24 שעות ביממה העלות שלו דיי הכביד על ההוצאות שלי, אבל זו היתה פשרה אולי הדרך להשתיק את המצפון שלי זה שהייתי זמינה עבורה 365 ימים בשנה 24 שעות ביממה , כיום לא חושבת שהייתי חוזרת על זה , המצפון שלי לא נקי ששמתי אותה שם , אבל הדודות שלי אומרות שאני טועה שהיא פרחה שם ,שלפחות השנים האחרונות שלה, היא ידעה קצת נחת וחיים טובים יותר בבית היפה המוקף גינה טרופית כי המקום עצמו נראה כמו גן העדן, ואני בפועל הייתי לצידה גם שם , מתי שרק בקשה אותי . ובבית לא יכלתי לטפל בה מקצועית ,כמו שטפלו בבית האבות הזה שהוא הכי טוב באיזור שלנו . .