חנן, מעגל רפלקטיבי
שלום חנן, זהו, לאחר יומיים של לימודים (אני בשנת שבתון), התפנתי לקרוא בעיון את המאמר "המעגל הרפלקטיבי" יש במבוא פיסקה שאיני מסכימה לה: "....נתקלים בתופעה קשה לעיכול: עם אובדן כלים של שליטה כמו משמעת, הצבת גבולות ברורים, שיטות הענשה וכדומה, יש הרגשה של אובדן גבולות מוחלט. הילדים מאבדים כבוד למבוגר, לאחר, לעצמם. יש הרגשה של זלזול בכל. חוצפה, אלימות, ניכור הם מקרים של יומיום." זו הכללה. וקביעה שאני לא כל כך מסכימה לה. אני חושבת שאין קשר בין שליטה, הצבת גבולות ברורים .. לבין כבוד . או הרגשת זלזול, חוצפה... ובוודאי שאני לא מסכימה לזה ש... שאלה מקרים של יומיום". צר לי ששוב אני חוזרת לכיתות בהן לימדתי במהלך שנות עבודתי. תמיד תמיד היתה אווירה פתוחה בכיתה, אפילו מאוד. הרבה פעמים כשנכנסים לכיתות בהן אני מלמדת קשה למצוא אותי , למרות שהם נמוכים ממני בהרבה, כי אני יושבת ביניהם, איתם...מעולם לא הרגשתי התייחסות של חוסר כבוד, זלזול...." מובן שהיו "התקלויות" עם ילד/הורה זה או אחר אבל לא יכולה לומר שהיתה אוירה או תופעה של זלזול בכל. אני חושבת, שכאשר ילדים מגיבים כפי שתארת, זה מאחר והאדם המבוגר העומד מולם, קרי, המורה , מתייחס אליהם בחוסר כבוד, זלזול... לא מתוך רוע-לב חלילה, אלא מתוך האמונה שהוא המורה יודע יותר, הוא היודע מה טוב לילד ועל כן טוב יעשה הילד אם יעשה כדברו (של המורה). כאן בהחלט מתאים הביטוי "יחס גורר יחס". לקחתי את הבעייה שהצגתי, זו ברצוני לשנות: הרמת קול, כעס... וניתחתי עפ"י הקריטריונים המופיעים במאמר : 1. ההיתקלות: אני המורה מרימה קול/צועקת/כועסת 2.הדילמה: להתנצל בפני התלמידים? "להאשים" את עצמי? או להטיף מוסר? לגעור בהם שהביאו אותי למצב הזה? 3.הבחירה: (בד"כ אני מתנצלת, אבל כדי ללמוד מהתהליך בחרתי בהקצנה) לגעור בהם שהביאו אותי למצב הזה 4.הרפלקציה: האני ´הלא מודע´ מה הם חושבים לעצמם? איך זה שהם מביאים אותי למצב בו אצטרך לצעוק? האם זה בגלל החופש שיש להם? כפויי טובה. האני ´המודע´ למה אני מרגישה אשמה? הם בסך הכל ילדים אם הייתי סבלנית יותר זה לא היה קורה מה הם אשמים לפני כניסתי לכיתה רבתי עם....? ממתינה להארות והנחיות להמשך התהליך
שלום חנן, זהו, לאחר יומיים של לימודים (אני בשנת שבתון), התפנתי לקרוא בעיון את המאמר "המעגל הרפלקטיבי" יש במבוא פיסקה שאיני מסכימה לה: "....נתקלים בתופעה קשה לעיכול: עם אובדן כלים של שליטה כמו משמעת, הצבת גבולות ברורים, שיטות הענשה וכדומה, יש הרגשה של אובדן גבולות מוחלט. הילדים מאבדים כבוד למבוגר, לאחר, לעצמם. יש הרגשה של זלזול בכל. חוצפה, אלימות, ניכור הם מקרים של יומיום." זו הכללה. וקביעה שאני לא כל כך מסכימה לה. אני חושבת שאין קשר בין שליטה, הצבת גבולות ברורים .. לבין כבוד . או הרגשת זלזול, חוצפה... ובוודאי שאני לא מסכימה לזה ש... שאלה מקרים של יומיום". צר לי ששוב אני חוזרת לכיתות בהן לימדתי במהלך שנות עבודתי. תמיד תמיד היתה אווירה פתוחה בכיתה, אפילו מאוד. הרבה פעמים כשנכנסים לכיתות בהן אני מלמדת קשה למצוא אותי , למרות שהם נמוכים ממני בהרבה, כי אני יושבת ביניהם, איתם...מעולם לא הרגשתי התייחסות של חוסר כבוד, זלזול...." מובן שהיו "התקלויות" עם ילד/הורה זה או אחר אבל לא יכולה לומר שהיתה אוירה או תופעה של זלזול בכל. אני חושבת, שכאשר ילדים מגיבים כפי שתארת, זה מאחר והאדם המבוגר העומד מולם, קרי, המורה , מתייחס אליהם בחוסר כבוד, זלזול... לא מתוך רוע-לב חלילה, אלא מתוך האמונה שהוא המורה יודע יותר, הוא היודע מה טוב לילד ועל כן טוב יעשה הילד אם יעשה כדברו (של המורה). כאן בהחלט מתאים הביטוי "יחס גורר יחס". לקחתי את הבעייה שהצגתי, זו ברצוני לשנות: הרמת קול, כעס... וניתחתי עפ"י הקריטריונים המופיעים במאמר : 1. ההיתקלות: אני המורה מרימה קול/צועקת/כועסת 2.הדילמה: להתנצל בפני התלמידים? "להאשים" את עצמי? או להטיף מוסר? לגעור בהם שהביאו אותי למצב הזה? 3.הבחירה: (בד"כ אני מתנצלת, אבל כדי ללמוד מהתהליך בחרתי בהקצנה) לגעור בהם שהביאו אותי למצב הזה 4.הרפלקציה: האני ´הלא מודע´ מה הם חושבים לעצמם? איך זה שהם מביאים אותי למצב בו אצטרך לצעוק? האם זה בגלל החופש שיש להם? כפויי טובה. האני ´המודע´ למה אני מרגישה אשמה? הם בסך הכל ילדים אם הייתי סבלנית יותר זה לא היה קורה מה הם אשמים לפני כניסתי לכיתה רבתי עם....? ממתינה להארות והנחיות להמשך התהליך