luckdragon
New member
חנות הצעצועים
בחנות הצעצועים בקרן זוית של רחוב,בחלון הראווה היו מספר צעצועים. היה דובי עם עין אחת,הביט אל הכוכבים מחלון הראווה שבחנות,יש לו חיוך נצחי, חיוך שרק הוא יודע לתת.כל לילה בחצות הוא קם מהמדף,ומתהלך ברצפת החנות מתרומם ונאחז במדפים כדי להגיע לחלון הראווה "חתיכת מסע" אמר הילד לעצמו. עת הגיע הדובי אל חלום הראווה,והביט בשמיים זרועי הכוכבים הנשקפים, "הילד בתוכי רוצה לגעת בכוכבים,רוצה לעוף" כך אמר לבלרינה היפייפיה שעמדה לידו. הבלרינה בשמלה וורודה,מאוד מאוד יפה,עם ידים נשלפות אל על,בוירטואזיה מושלמת. כל לילה היא רואה אותו,מגיע לחלון הראווה ומביט בשמיים,ודומע.. בעין האחת,האחת שנותרה לו. "מדוע לך עין אחת?" שאלה הבלרינה.הדובי הסתובב הביט אליה ושתק,ואז אמר בלחש, אני עברתי התעללות כשהיתי ילד,ומאז יש לי עין אחת,כי ההיא נפלה אז ולעולם לא צמחה מחדש, אני עדין ילד,ילד ששברו אותו.הבלרינה שתקה, ואז התקרבה לחלוןהראווה והביטה בשמיים ,"מה אתה רואה שם?" שאלה הבלרינה,"תקווה של אהבה" השיב הדובי,ודמעה נוספת ירדה מעינו. שתקה הבלרינה ,כמו בכל לילה הם משוחחים,רק קצת,ורק מעט,יום אחד אזרה אומץ ושאלה מתוך סקרנות עזה,"מדוע הגעת לחנות הצעצועים עם עיין אחת? "אינני יודע,מסע מוזר זה" השיב הדובי. היתי דובי של ילדה שבורה,זה שחיבק כל כך הרבה בזמן השינה,זה שהתפלל בשבילה. ואמר לה שירי אהבה,זה שהיה לו תקווה וחיוך בשבילה,זה שהציל את חייה. זה שהמילה הראשונה שאמר לה כשנפגשו לראשונה. "האם יש לך חיוך בשבילי?" .היה זה לילה חשוך מאוד עם המון ברקים וסערות,לילה בו החליטה הילדה השבורה מאסה בחייה שלה. היא לא רצתה לחיות יותר,"יותר מדי שבורה" מלמלה לעצמה. אהבתי אותה,חיבקתי אותה ולטפתי אותה כדבר היקר ביותר בחיי. היתי שם בשבילה,ספגתי את כל הכאב שלה,וכאב לי מאוד. היא ילדה מקסימה אבל מאוד מאוד שבורה,לעולם לא אדע לכמה רסיסים ליבה נשבר. דובבתי עימה,אני ועוד ילדה,דובי נוסף..השארנו אותה ערה עד שיבואו להצילה, עזרתי לה כדובי עם לב של אדם,ואהבתי אותה אהבת נפש בלבי שלי. זמן קצר אחרי המאבק לחייה יום אחד אמרה,"כבר לא אוהבת אותך". האמת לעולם לא הבנתי מה עשיתי רע,חיפשתי תשובה,שאלתי שאלות,היא רבה עימי. ניסתה להיפטר ממני,היה בה כעס,אני לא מאשים עצמי,כלל לא.נתתי לה מכל הלב,מה שיש בתוכי. אם הזמן למדתי שפשוט כואב לו,ולמרות שאמר הוא אוהב אותי,זה היה רגע נתון בשבילו. אולי לא יכל לאהוב הדובי שעזר להצילו ממוות,זה בסדר הכל ניתן באהבה. אז ביום אחד נמסרתי לחנות הצעצועים בקרן רחוב,באותו זמן כאב לי נורא,והעין שנשרה לי לפני שנים רבות, עוד רצתה להיצמח מחדש שוב,אך בלהט הכעס שלה ושלי,היא נפלה, כאב לי מאוד.אך היא לא היתה שם יותר. "ומה קרה לדובי השני?" שאלה הבלרינה והורידה את ידה מהשמיים והניחה על גבו של הדובי. הדובי השני ששמע וראה הכל כאב לו מאוד,ויום אחד בחר להעלם מחייה של הילדה השבורה, היה זה אחרי שנמסרתי לחנות הצעצועים,כעסה של הילדה השבורה גדל. "מצטערת מאוד לשמוע,אבל גם לה כואב מאוד,לפעמים קורים כאלה דברים,ואין מה לעשות" השיבה הבלרינה. "נכון,אבל לא כאן נגמר הסיפור,הוא לעולם לא נגמר.." הוסיף הדובי "אתה שקרן,אינך קורבן לגילוי עריות" היה זה סוף העולם בשבילי,שכך היא אמרה. היא הוסיפה ואמרה שתהרוס אותי ואת משפחתי מהמעט שנותר. פחדתי,רעדתי. "אבל בחנות הצעצועים היא לא יכולה לפגוע בך,נכון?" שאלה הבלרינה. נכון,אבל חברותיה של הילדה אחוזות שנאה אלי,שנאה מאוד קשה,מה נאמר להם מה הן חוו, על סמך מה הם חושבות,לעולם לא אדע,וזאת לא חשוב. לפני מספר ימים הם נכנסו לחנות הצעצועים,והצביעו עלי,התלחששו ואמרו לפני כל הצעצועים "איזה דובי מכוער,עם עין אחת מגעיל,לזרוק אותו לפח,יש לך חיוך? אתה שקרן" חלק משאר הצעצועים ראו ומאוד התפלאו על הילדות,הצעצועים מכירים בנות שכאלה שגם להם יש כאב מאוד גדול בתוכן,הם מפזרות כעס בצורת שנאה לפעמים גם בלי כוונה,אך את יודעת בחנות הצעצועים הכל נסלח, אנחנו אוהבים את כולם מקווים שיהיה להם חם בלב גם,מאוד מאוד אוהבים בחנות הצעצועים. זה בית חם,כאן תומכים ועוזרים לכולם. "ולמה בעצם הם תקפו אותך?" שאלה הבלרינה בתומהה? "כעס נובע מפחד,הפחד הזה נובע מחוסר אמת,וסילוף עובדות. כעס פורץ תכופות בין שני בני אדם, לפעמים גם מחוסר זהירות, רוב הכעסים נוצרים עקב קצר תקשורתי הנובע מאי יכולת להגדיר צרכים או אי יכולת יצירת תקשורת מתאימה,כפי שקרה במקרה זה לא יכולתי להגיב לאלימות מילולית או פגיעה לאותן ילדות,אני יודע הכל וגם הדובי הנוסף יודע הכל,שני דובים הצילו את חייה של הילדה השבורה,היו ימים שהילדה השבורה רצתה להכאיב לדובים שלה,אך מאוד מאוד אהבנו אותה,הדובים שתקו,ורק אהבו,הם ידעו שהיא אדם טוב ומאוד מאוד מבולבל,אכן תקופה קשה מאוד,אך הכל מסתדר לטובה עם המון אהבה. ואפשר להיות מאושרים יותר לחייך יותר,ניתן לשלוט בכעס,בלרינה יקרה, ניתן לשחרר את הפחדים,לא לפחוד יותר,לדעת להבין,אותם לעומק, לדעת שפחד וכעס זה דבר רגעי,במקום הפחד יש אהבה, ממלאת את הלב,הגוף רוצה להבריא והנפש גם. האור מהרחוב שהאיר החנות התכבה לפתע,והחשיך את קרן הרחוב, ורק אור הירח החלש נראה לכל. "בלרינה? את כאן?",שאל הדובי עם עין אחת. "כן,אני כאן" השיבה הבלרינה.."האם תרצי לרקוד איתי?" שאל הדובי והסמיק.. הבלרינה הביטה בדובי,היא בהחלט היתה המומה,וליבה רעד,נכון היא בלרינה וורדה ומאוד מאוד יפה,והיא יודעת לרקוד, אולי הכי יפה שבעולם,אך לעולם לא רקדה עם אף אחד,לעולם לא,היא רק בובה יפה שתרקוד לוודאי המון לילדה חמודה שתרצה אותה. שפתיה רעדו,לכיוון מתיחה של חיוך.. "אני רוצה לרקוד איתך" השיבה הבלרינה,מאוד אשמח,חייכה.. גם הדובי חייך מאוד..נדמה לי שהיא ראתה שלדובי יש שני עיינים,אך לא אמרה כלום. "הדובי עלה על קופסה מסויימת והקיש פעמיים על הקופסה,וירד. "מהה" השיבו קולות מן הקופסה.. התואילו להשמיע מוזיקה לדובי,ולבלרינה הוורדה,כדי שנוכל לרקוד יחד?" השיב הדובי לקולות מהקופסה "בשמחה" השיבו הקולות,ולפתע יצאו מהקופסה תזמורת שלמה, הם היו חיילים בלי נשק,נשק של כלי נגינה.. עמדו הם כולם תזמורת שלמה.. על אחד המדפים בחנות,רק אור הירח האפלולי מנתב את דרכם. הדובי חייך ועזר לבלרינה לרדת לרצפת החנות,אחז בידה,וחייכך,את החיוך של הדובי. לרגע היה שקט,ואז קולו של חליל התחיל,מנגינה עדינה,ואיתו הצטרפה תזמורת שלמה.. הדובי והבלרינה רקדו לתוך הלילה,רקדו ורקדו ורקדו..וחייכו וכל הצעצועים בחנות ראו ושמעו והצטרפו לריקודים.. כל כך שמחו.. חגיגה בחנות הצעצועים.. כולם ידעו שלדובי צמחה עין חדשה.. אך זאת תהיה הפתעה,כשמחר בבוקר יביט במראה.. יידע הוא ,שסוף סוף יוכל לבכות עם שני עיינים,טוב לבכות,רק כך אפשר לצמוח להבריא ולהתפתח,ילד שבור ויום אחד שוב יחזור להיות ילד. כמו שתמיד אמר, "הילד בתוכי רוצה לגעת בכוכבים,רוצה לעוף", חייך הילד..
בחנות הצעצועים בקרן זוית של רחוב,בחלון הראווה היו מספר צעצועים. היה דובי עם עין אחת,הביט אל הכוכבים מחלון הראווה שבחנות,יש לו חיוך נצחי, חיוך שרק הוא יודע לתת.כל לילה בחצות הוא קם מהמדף,ומתהלך ברצפת החנות מתרומם ונאחז במדפים כדי להגיע לחלון הראווה "חתיכת מסע" אמר הילד לעצמו. עת הגיע הדובי אל חלום הראווה,והביט בשמיים זרועי הכוכבים הנשקפים, "הילד בתוכי רוצה לגעת בכוכבים,רוצה לעוף" כך אמר לבלרינה היפייפיה שעמדה לידו. הבלרינה בשמלה וורודה,מאוד מאוד יפה,עם ידים נשלפות אל על,בוירטואזיה מושלמת. כל לילה היא רואה אותו,מגיע לחלון הראווה ומביט בשמיים,ודומע.. בעין האחת,האחת שנותרה לו. "מדוע לך עין אחת?" שאלה הבלרינה.הדובי הסתובב הביט אליה ושתק,ואז אמר בלחש, אני עברתי התעללות כשהיתי ילד,ומאז יש לי עין אחת,כי ההיא נפלה אז ולעולם לא צמחה מחדש, אני עדין ילד,ילד ששברו אותו.הבלרינה שתקה, ואז התקרבה לחלוןהראווה והביטה בשמיים ,"מה אתה רואה שם?" שאלה הבלרינה,"תקווה של אהבה" השיב הדובי,ודמעה נוספת ירדה מעינו. שתקה הבלרינה ,כמו בכל לילה הם משוחחים,רק קצת,ורק מעט,יום אחד אזרה אומץ ושאלה מתוך סקרנות עזה,"מדוע הגעת לחנות הצעצועים עם עיין אחת? "אינני יודע,מסע מוזר זה" השיב הדובי. היתי דובי של ילדה שבורה,זה שחיבק כל כך הרבה בזמן השינה,זה שהתפלל בשבילה. ואמר לה שירי אהבה,זה שהיה לו תקווה וחיוך בשבילה,זה שהציל את חייה. זה שהמילה הראשונה שאמר לה כשנפגשו לראשונה. "האם יש לך חיוך בשבילי?" .היה זה לילה חשוך מאוד עם המון ברקים וסערות,לילה בו החליטה הילדה השבורה מאסה בחייה שלה. היא לא רצתה לחיות יותר,"יותר מדי שבורה" מלמלה לעצמה. אהבתי אותה,חיבקתי אותה ולטפתי אותה כדבר היקר ביותר בחיי. היתי שם בשבילה,ספגתי את כל הכאב שלה,וכאב לי מאוד. היא ילדה מקסימה אבל מאוד מאוד שבורה,לעולם לא אדע לכמה רסיסים ליבה נשבר. דובבתי עימה,אני ועוד ילדה,דובי נוסף..השארנו אותה ערה עד שיבואו להצילה, עזרתי לה כדובי עם לב של אדם,ואהבתי אותה אהבת נפש בלבי שלי. זמן קצר אחרי המאבק לחייה יום אחד אמרה,"כבר לא אוהבת אותך". האמת לעולם לא הבנתי מה עשיתי רע,חיפשתי תשובה,שאלתי שאלות,היא רבה עימי. ניסתה להיפטר ממני,היה בה כעס,אני לא מאשים עצמי,כלל לא.נתתי לה מכל הלב,מה שיש בתוכי. אם הזמן למדתי שפשוט כואב לו,ולמרות שאמר הוא אוהב אותי,זה היה רגע נתון בשבילו. אולי לא יכל לאהוב הדובי שעזר להצילו ממוות,זה בסדר הכל ניתן באהבה. אז ביום אחד נמסרתי לחנות הצעצועים בקרן רחוב,באותו זמן כאב לי נורא,והעין שנשרה לי לפני שנים רבות, עוד רצתה להיצמח מחדש שוב,אך בלהט הכעס שלה ושלי,היא נפלה, כאב לי מאוד.אך היא לא היתה שם יותר. "ומה קרה לדובי השני?" שאלה הבלרינה והורידה את ידה מהשמיים והניחה על גבו של הדובי. הדובי השני ששמע וראה הכל כאב לו מאוד,ויום אחד בחר להעלם מחייה של הילדה השבורה, היה זה אחרי שנמסרתי לחנות הצעצועים,כעסה של הילדה השבורה גדל. "מצטערת מאוד לשמוע,אבל גם לה כואב מאוד,לפעמים קורים כאלה דברים,ואין מה לעשות" השיבה הבלרינה. "נכון,אבל לא כאן נגמר הסיפור,הוא לעולם לא נגמר.." הוסיף הדובי "אתה שקרן,אינך קורבן לגילוי עריות" היה זה סוף העולם בשבילי,שכך היא אמרה. היא הוסיפה ואמרה שתהרוס אותי ואת משפחתי מהמעט שנותר. פחדתי,רעדתי. "אבל בחנות הצעצועים היא לא יכולה לפגוע בך,נכון?" שאלה הבלרינה. נכון,אבל חברותיה של הילדה אחוזות שנאה אלי,שנאה מאוד קשה,מה נאמר להם מה הן חוו, על סמך מה הם חושבות,לעולם לא אדע,וזאת לא חשוב. לפני מספר ימים הם נכנסו לחנות הצעצועים,והצביעו עלי,התלחששו ואמרו לפני כל הצעצועים "איזה דובי מכוער,עם עין אחת מגעיל,לזרוק אותו לפח,יש לך חיוך? אתה שקרן" חלק משאר הצעצועים ראו ומאוד התפלאו על הילדות,הצעצועים מכירים בנות שכאלה שגם להם יש כאב מאוד גדול בתוכן,הם מפזרות כעס בצורת שנאה לפעמים גם בלי כוונה,אך את יודעת בחנות הצעצועים הכל נסלח, אנחנו אוהבים את כולם מקווים שיהיה להם חם בלב גם,מאוד מאוד אוהבים בחנות הצעצועים. זה בית חם,כאן תומכים ועוזרים לכולם. "ולמה בעצם הם תקפו אותך?" שאלה הבלרינה בתומהה? "כעס נובע מפחד,הפחד הזה נובע מחוסר אמת,וסילוף עובדות. כעס פורץ תכופות בין שני בני אדם, לפעמים גם מחוסר זהירות, רוב הכעסים נוצרים עקב קצר תקשורתי הנובע מאי יכולת להגדיר צרכים או אי יכולת יצירת תקשורת מתאימה,כפי שקרה במקרה זה לא יכולתי להגיב לאלימות מילולית או פגיעה לאותן ילדות,אני יודע הכל וגם הדובי הנוסף יודע הכל,שני דובים הצילו את חייה של הילדה השבורה,היו ימים שהילדה השבורה רצתה להכאיב לדובים שלה,אך מאוד מאוד אהבנו אותה,הדובים שתקו,ורק אהבו,הם ידעו שהיא אדם טוב ומאוד מאוד מבולבל,אכן תקופה קשה מאוד,אך הכל מסתדר לטובה עם המון אהבה. ואפשר להיות מאושרים יותר לחייך יותר,ניתן לשלוט בכעס,בלרינה יקרה, ניתן לשחרר את הפחדים,לא לפחוד יותר,לדעת להבין,אותם לעומק, לדעת שפחד וכעס זה דבר רגעי,במקום הפחד יש אהבה, ממלאת את הלב,הגוף רוצה להבריא והנפש גם. האור מהרחוב שהאיר החנות התכבה לפתע,והחשיך את קרן הרחוב, ורק אור הירח החלש נראה לכל. "בלרינה? את כאן?",שאל הדובי עם עין אחת. "כן,אני כאן" השיבה הבלרינה.."האם תרצי לרקוד איתי?" שאל הדובי והסמיק.. הבלרינה הביטה בדובי,היא בהחלט היתה המומה,וליבה רעד,נכון היא בלרינה וורדה ומאוד מאוד יפה,והיא יודעת לרקוד, אולי הכי יפה שבעולם,אך לעולם לא רקדה עם אף אחד,לעולם לא,היא רק בובה יפה שתרקוד לוודאי המון לילדה חמודה שתרצה אותה. שפתיה רעדו,לכיוון מתיחה של חיוך.. "אני רוצה לרקוד איתך" השיבה הבלרינה,מאוד אשמח,חייכה.. גם הדובי חייך מאוד..נדמה לי שהיא ראתה שלדובי יש שני עיינים,אך לא אמרה כלום. "הדובי עלה על קופסה מסויימת והקיש פעמיים על הקופסה,וירד. "מהה" השיבו קולות מן הקופסה.. התואילו להשמיע מוזיקה לדובי,ולבלרינה הוורדה,כדי שנוכל לרקוד יחד?" השיב הדובי לקולות מהקופסה "בשמחה" השיבו הקולות,ולפתע יצאו מהקופסה תזמורת שלמה, הם היו חיילים בלי נשק,נשק של כלי נגינה.. עמדו הם כולם תזמורת שלמה.. על אחד המדפים בחנות,רק אור הירח האפלולי מנתב את דרכם. הדובי חייך ועזר לבלרינה לרדת לרצפת החנות,אחז בידה,וחייכך,את החיוך של הדובי. לרגע היה שקט,ואז קולו של חליל התחיל,מנגינה עדינה,ואיתו הצטרפה תזמורת שלמה.. הדובי והבלרינה רקדו לתוך הלילה,רקדו ורקדו ורקדו..וחייכו וכל הצעצועים בחנות ראו ושמעו והצטרפו לריקודים.. כל כך שמחו.. חגיגה בחנות הצעצועים.. כולם ידעו שלדובי צמחה עין חדשה.. אך זאת תהיה הפתעה,כשמחר בבוקר יביט במראה.. יידע הוא ,שסוף סוף יוכל לבכות עם שני עיינים,טוב לבכות,רק כך אפשר לצמוח להבריא ולהתפתח,ילד שבור ויום אחד שוב יחזור להיות ילד. כמו שתמיד אמר, "הילד בתוכי רוצה לגעת בכוכבים,רוצה לעוף", חייך הילד..