תגובה לתגובה?
לתשובה כמה חלקים.
1. נתחיל בכך שגם בחומר קוולנטי יש מצבי חימצון. האטום היותר אלקטרו-שלילי מושך את האלקטרונים (אלא אם יש אילוצים) ונוצר אטום עם מצב חימצון שלילי ואטום עם מצב חימצון חיובי. לדוגמה, במולקולה NH3, המימנים נותנים אלקטרון אחד כל אחד לחנקן וכך מצב החימצון של המימנים הוא +1 ומצב החימצון של החנקן -3. במולקולה NO2 החנקן נותן לכל חמצן שני אלקטרונים וכך כל חמצן נמצא במצב חימצון -2 והחנקן במצב חימצון +4.
זה לא אומר שהאלקטרונים נמצאים רק על האטום היותר אלקטרו-שלילי כמו בחומר יוני, אבל הם נמצאים יותר עליו (כלומר האורביטל נוטה לכיוונו).
במקרה שלנו, הכלור כבר נמצא במצב חימצון -1 ולכן לאחר שנקשר למגנזיום מצב החימצון שלו לא השתנה.
2. קשר לא חייב להיות או יוני או קוולנטי, למעשה קשרים נמצאים על הסקאלה שבין יוני לקוולנטי. הסיבה לכך היא שקשר קוולנטי נובע משיקולים גאומטריים-קוונטיים (חפיפה של אורביטלות) בעוד שקשר יוני הוא משיכה אלקטרוסטטית, אין סתירה בין השניים.
הקשר ב-HCl הוא קוולנטי עם נטייה חזקה לכיוון היוני. תחשוב לדוגמה מה קורה ל-HCl במים - הוא נפרד ליונים (זו חומצה חזקה).
3. התגובה שרשמת היא לא תגובה אלמנטרית, כלומר היא לא מתרחשת בשלב אחד. ניתן לדעת זאת לפי העובדה שהמגנזיום צריך לתת אלקטרונים לשני אטומי מימן נפרדים, לא סביר ש-3 צורונים יפגשו בו-זמנית - זה קורה אבל הרבה פחות מש-2 צורונים נפגשים ולכן כמעט כל התגובות האלמנטריות כוללות שני צורונים בלבד (אני אומר כמעט כי זה מה שלימדו בקורס, אבל למעשה עוד לא נתקלתי בתגובה כזו).
מכיוון שזו לא תגובה אלמנטרית לא ניתן לדבר על שבירה הומוליטית או הטרוליטית עד שלא נגדיר את המנגנון. אם בכל זאת תתעקש להשתמש במונחים אלו אני מניח שניתן לומר שהכלור קיבל את אלקטרון הקשר, אבל שוב - האלקטרון מראש נמצא בעיקר אצלו.