חמותי - חייבת לשתף
שלום לפורום,
עד עכשיו לא ממש הכרתי את נושא בעיות הכלה-חמות, כי חמותי באמת הייתה נסבלת לחלוטין. מעולם לא היינו קרובות, תמיד קיבלתי ממנה תחושה שהיא לא אוהבת אותי במיוחד, אבל לבעלי היא תמיד אמרה עלי דברים טובים (אף פעם לא בפני, אבל הוא אומר שבפניו כן ורק דברים טובים). לרוב השיחה הייתה קורקטית בלבד. ברור היה שקשה לה, בחתונה למשל כשבאתי אליה לרקוד איתה היא התעלמה ממני ונתנה תחושה ממש דוחה (כנראה הרגישה בתחרות איתי, היא אוהבת להרגיש מרכז העניינים ובטח קשה לה עם זה שמישהי צעירה לוקחת לה את הבן ואת תשומת הלב). הבעיות היו קטנות בסך הכל, בעיקר דברים קטנים, כמו כשהייתי מגיעה אליה הבייתה היא תמיד הייתה נותנת לי מבט כזה של מכף רגל ועד ראש, מבט בוחן, ותמיד הייתה עוקבת אחרי מה אני אוכלת ומה אני שמה בצלחת כשאני אצלה, אבל חוץ מזה לא נרשמו תלונות מיוחדות.
לאחרונה, הדברים התחילו להתדרדר. זה התחיל בזה שבחודשי ההריון הראשונים, היא התחילה יותר ויותר להקצין את ההתנהגויות הרגילות שלה ביחד עם הסבתא של בעלי (אמא שלה, שחיה איתה). למשל, כשסיפרתי שיש לי בחילות, אמרה שלא נורא וש"הכל בראש" ושיעבור, ואז פנתה לספר לי סיפור נורא הזוי ומורבידי על תקופתה ועל אחוז התמותה הגבוה בתינוקות שהיה אז (עד היום אני בהלם מזה לא מבינה מה הקשר, זה הרגיש ממש מוזר, כאילו אין לה יכולת להגיד שום דבר טוב או חיובי או לעודד, וזה הסיפור שעלה לה לראש).
הדבר האחרון שהיא עשתה ששבר אותי, היה שאחרי שהיא הייתה אצלנו בארוחה ביום שישי, היא התקשרה לאמא שלי (שלא הייתה אצלנו) ואמרה שנראה לה שאכלתי יותר מדי בארוחה ושאני צריכה להזהר, ושהשמנתי מתחילת ההריון. יש לציין שאני במעקב טיפת חלב, ואכן עליתי יותר מהרצוי אבל ממש לא משהו קיצוני. המשקל שלי תקין. העניין הזה, מצטרף לשורה של דברים כאלה שיש לה נטייה לעשות, כשלאט לאט מתברר לי שכל מה שהיא מסווה כדאגה ואכפתיות זה בעצם חוסר הביטחון שלה שהיא משליכה על אחרים, כי הרי אם הייתה דואגת באמת הייתה אומרת לי. בקיצור אני ממש בדילמה. מה שאני אשמח לקבל מכן זה רעיונות לאיך למתן את זה. אני רוצה להגיע למצב של שקט תעשייתי, בלי ההצקות הספציפיות האלה. אני מעולם לא קיבלתי ממנה מילה טובה, שום דבר חיובי לא נאמר ממנה אלי בפני. איך משנים את זה? מה הייתן עושות?
שלום לפורום,
עד עכשיו לא ממש הכרתי את נושא בעיות הכלה-חמות, כי חמותי באמת הייתה נסבלת לחלוטין. מעולם לא היינו קרובות, תמיד קיבלתי ממנה תחושה שהיא לא אוהבת אותי במיוחד, אבל לבעלי היא תמיד אמרה עלי דברים טובים (אף פעם לא בפני, אבל הוא אומר שבפניו כן ורק דברים טובים). לרוב השיחה הייתה קורקטית בלבד. ברור היה שקשה לה, בחתונה למשל כשבאתי אליה לרקוד איתה היא התעלמה ממני ונתנה תחושה ממש דוחה (כנראה הרגישה בתחרות איתי, היא אוהבת להרגיש מרכז העניינים ובטח קשה לה עם זה שמישהי צעירה לוקחת לה את הבן ואת תשומת הלב). הבעיות היו קטנות בסך הכל, בעיקר דברים קטנים, כמו כשהייתי מגיעה אליה הבייתה היא תמיד הייתה נותנת לי מבט כזה של מכף רגל ועד ראש, מבט בוחן, ותמיד הייתה עוקבת אחרי מה אני אוכלת ומה אני שמה בצלחת כשאני אצלה, אבל חוץ מזה לא נרשמו תלונות מיוחדות.
לאחרונה, הדברים התחילו להתדרדר. זה התחיל בזה שבחודשי ההריון הראשונים, היא התחילה יותר ויותר להקצין את ההתנהגויות הרגילות שלה ביחד עם הסבתא של בעלי (אמא שלה, שחיה איתה). למשל, כשסיפרתי שיש לי בחילות, אמרה שלא נורא וש"הכל בראש" ושיעבור, ואז פנתה לספר לי סיפור נורא הזוי ומורבידי על תקופתה ועל אחוז התמותה הגבוה בתינוקות שהיה אז (עד היום אני בהלם מזה לא מבינה מה הקשר, זה הרגיש ממש מוזר, כאילו אין לה יכולת להגיד שום דבר טוב או חיובי או לעודד, וזה הסיפור שעלה לה לראש).
הדבר האחרון שהיא עשתה ששבר אותי, היה שאחרי שהיא הייתה אצלנו בארוחה ביום שישי, היא התקשרה לאמא שלי (שלא הייתה אצלנו) ואמרה שנראה לה שאכלתי יותר מדי בארוחה ושאני צריכה להזהר, ושהשמנתי מתחילת ההריון. יש לציין שאני במעקב טיפת חלב, ואכן עליתי יותר מהרצוי אבל ממש לא משהו קיצוני. המשקל שלי תקין. העניין הזה, מצטרף לשורה של דברים כאלה שיש לה נטייה לעשות, כשלאט לאט מתברר לי שכל מה שהיא מסווה כדאגה ואכפתיות זה בעצם חוסר הביטחון שלה שהיא משליכה על אחרים, כי הרי אם הייתה דואגת באמת הייתה אומרת לי. בקיצור אני ממש בדילמה. מה שאני אשמח לקבל מכן זה רעיונות לאיך למתן את זה. אני רוצה להגיע למצב של שקט תעשייתי, בלי ההצקות הספציפיות האלה. אני מעולם לא קיבלתי ממנה מילה טובה, שום דבר חיובי לא נאמר ממנה אלי בפני. איך משנים את זה? מה הייתן עושות?
אבל עדיין קשה לי
