חלם שחלמתי
היי, חלמתי הלילה חלום: אני עם חברה טובה שלי באיזהו פסטיבל ואז היא נעלמה לי ואמרנו שנלך למינרווה שם היה איזה שהוא דיון על משהו שרציתי לשמוע. גם בחלום כמו במציאות, המוון זמן לא הייתי שם (אני ידועת שזה כבר לא המינרווה אלא "בית השואבה" או משהו כזה), חברה שלי סטרייטית ולי יש חבר. בכל מקרה הלכתי לשם עם מגפי עקב וחצאית והייתי מאד מודאגת לגביי חברה שלי שעוד לא הגיעה. נכנסתי והתיישבתי בפינה, בין השורות הראשונות (זה היה נראה כמו כיתה כזו). מן הסתם כולם הכירו את כולם ואני לא היכרתי אף אחת. די בתחילת ההרצאה הטלפון שלי צלצל ואני עניתי כי חשבתי שזו חברה שלי (וזו לא היתה). ואז ראיתי שהבנות שיושבות לידי זורקות אלי מבטים, מבטי בוז וזלזול ומתחילות לצחקק. ואחת מהן התחיה לשאול אותי מה בכלל אני עושה פה, ושאני לא שייכת, עם החצאית שלי והאיפור שלי והמגפיים. אני ניסיתי לא לעשות סצנה ולענות בלחש שאני לא מבינה מה הן רוצות ממני. לא ניסיתי להתנצל או להסביר את עצמי כי לא הרגשתי שיש לי מה להסביר - ככה אני וזהו. אבל הן לא הפסיקו להקניט אותי עד שכמתי בבכי והתחלתי לצעוק עליהן שהן בורות וטיפשות, והן גרועות לא פחות מהומופובים (או לסבופוביים) ומבעלי דעות קדומות ששופטים אנשים ע"פ סטיגמות. שאז מה אם אני אוהבת ללבוש חצאיות ואפילו להתאפר פעם במליון שנה- שזה לא הופך אותי לפחות "אוהבת נשים". אמרתי להם שהן רותות שיכירו בהן ויקבלו אותן בחברה אבל לא פלא שלא מקבלים אותן כי הן לא יודעות לקבל את עצמן ויצאתי. אז גם היתעוררתי. החלום הזה לא רחוק מהמציאות - אמנם מעולם לא קרה לי מקרה כזה, אבל כן הרבה פעמים הרגשתי שאנשים ב"קהילה" לא הכי מקבלים אותי כי "אני לא לסבית מספיק". כאילו יש אילו תנאים להיום חלק מהקהילה. כאילו העובדה שאני נמשכת לנשים זה לא התנאי המספיק, שאני צריכה להתלבש בקוד מסיויים, להחזיק דעות פוליטיות מסוימות, להיות צמחונית, לאהוב בע"ח ולהסתובב עם אנשים עם נטיות כמו שלי. אני אולי קצת מגזימה, וזה ב-כ-ל-ל לא כולם, אבל לפעמים אני כן מרגישה קצת outcast רק בגלל שאני לא עונה על אף אחת מהסטיגמות שלצערי לא רק סטרייטים מחזיקים, אלא גם בקהילה עצמה. עוש משהו שאני זוכרת שעצקתי עליהם היה שבמקום הזה אני אמורה להרגיש הכי בנח להיות מי שאני, בלי מסכים אבל העובדה ששם אני ממש לא מרגישה ככה- להיפך. דווקא שם אני מרגישה יותר מכל מקום צורך להוכיח שאני שייכת. גם זה לא רחוק מהאמת - בפעם הראשונה שהלכתי למנרווה הרגשתי כ"כ לא שייכת. גם הייתה לי ידידה לסבית שהיה לי קראש עליה, והיא אמרה לי שאני "עדינה" מידי ו"נשית" מידי. ודווקא בקרב סטרייטים אני "טום בוי". ומה אני מרגישה? לפעמים אני נשית, לפעמים טום בוי, לפעמים רוצה ללבוש דגמ"ח ענקי ולפעמים חצאית מיני קצרה וסקסית. אני פשוט סיגל..אין משהו אחד, תוית אחת שאפשר להדביק עלי, ואני אוהבת שזה ככה. למה לאנשים כ"כ חשוב להדביק את התוית הזו? לא יודעת לאן אני חותרת, אבל סתם, אולי זו רק הרגשה שלי, אבל עצוב לי שגם מי שצועק נגד סטיגמות ודעות קדומות בעצם גם שופט ככה אנשים אחרים.
היי, חלמתי הלילה חלום: אני עם חברה טובה שלי באיזהו פסטיבל ואז היא נעלמה לי ואמרנו שנלך למינרווה שם היה איזה שהוא דיון על משהו שרציתי לשמוע. גם בחלום כמו במציאות, המוון זמן לא הייתי שם (אני ידועת שזה כבר לא המינרווה אלא "בית השואבה" או משהו כזה), חברה שלי סטרייטית ולי יש חבר. בכל מקרה הלכתי לשם עם מגפי עקב וחצאית והייתי מאד מודאגת לגביי חברה שלי שעוד לא הגיעה. נכנסתי והתיישבתי בפינה, בין השורות הראשונות (זה היה נראה כמו כיתה כזו). מן הסתם כולם הכירו את כולם ואני לא היכרתי אף אחת. די בתחילת ההרצאה הטלפון שלי צלצל ואני עניתי כי חשבתי שזו חברה שלי (וזו לא היתה). ואז ראיתי שהבנות שיושבות לידי זורקות אלי מבטים, מבטי בוז וזלזול ומתחילות לצחקק. ואחת מהן התחיה לשאול אותי מה בכלל אני עושה פה, ושאני לא שייכת, עם החצאית שלי והאיפור שלי והמגפיים. אני ניסיתי לא לעשות סצנה ולענות בלחש שאני לא מבינה מה הן רוצות ממני. לא ניסיתי להתנצל או להסביר את עצמי כי לא הרגשתי שיש לי מה להסביר - ככה אני וזהו. אבל הן לא הפסיקו להקניט אותי עד שכמתי בבכי והתחלתי לצעוק עליהן שהן בורות וטיפשות, והן גרועות לא פחות מהומופובים (או לסבופוביים) ומבעלי דעות קדומות ששופטים אנשים ע"פ סטיגמות. שאז מה אם אני אוהבת ללבוש חצאיות ואפילו להתאפר פעם במליון שנה- שזה לא הופך אותי לפחות "אוהבת נשים". אמרתי להם שהן רותות שיכירו בהן ויקבלו אותן בחברה אבל לא פלא שלא מקבלים אותן כי הן לא יודעות לקבל את עצמן ויצאתי. אז גם היתעוררתי. החלום הזה לא רחוק מהמציאות - אמנם מעולם לא קרה לי מקרה כזה, אבל כן הרבה פעמים הרגשתי שאנשים ב"קהילה" לא הכי מקבלים אותי כי "אני לא לסבית מספיק". כאילו יש אילו תנאים להיום חלק מהקהילה. כאילו העובדה שאני נמשכת לנשים זה לא התנאי המספיק, שאני צריכה להתלבש בקוד מסיויים, להחזיק דעות פוליטיות מסוימות, להיות צמחונית, לאהוב בע"ח ולהסתובב עם אנשים עם נטיות כמו שלי. אני אולי קצת מגזימה, וזה ב-כ-ל-ל לא כולם, אבל לפעמים אני כן מרגישה קצת outcast רק בגלל שאני לא עונה על אף אחת מהסטיגמות שלצערי לא רק סטרייטים מחזיקים, אלא גם בקהילה עצמה. עוש משהו שאני זוכרת שעצקתי עליהם היה שבמקום הזה אני אמורה להרגיש הכי בנח להיות מי שאני, בלי מסכים אבל העובדה ששם אני ממש לא מרגישה ככה- להיפך. דווקא שם אני מרגישה יותר מכל מקום צורך להוכיח שאני שייכת. גם זה לא רחוק מהאמת - בפעם הראשונה שהלכתי למנרווה הרגשתי כ"כ לא שייכת. גם הייתה לי ידידה לסבית שהיה לי קראש עליה, והיא אמרה לי שאני "עדינה" מידי ו"נשית" מידי. ודווקא בקרב סטרייטים אני "טום בוי". ומה אני מרגישה? לפעמים אני נשית, לפעמים טום בוי, לפעמים רוצה ללבוש דגמ"ח ענקי ולפעמים חצאית מיני קצרה וסקסית. אני פשוט סיגל..אין משהו אחד, תוית אחת שאפשר להדביק עלי, ואני אוהבת שזה ככה. למה לאנשים כ"כ חשוב להדביק את התוית הזו? לא יודעת לאן אני חותרת, אבל סתם, אולי זו רק הרגשה שלי, אבל עצוב לי שגם מי שצועק נגד סטיגמות ודעות קדומות בעצם גם שופט ככה אנשים אחרים.
