בקיצור, כולנו (מהתשובות שלכם וגם
מהיכרות עמוקה שלי עם עצמי
), נוהגים בדיוק אותו דבר. אנחנו או מתעלמים מהקבצן או נותנים לו כסף (ולענין זה, אגב, גם תרומה של בגדים, צעצועים וכו´ היא דומה, תבינו בהמשך). אף אחד מאיתנו לא חשב על אפשרות שלישית (ואם לא היה ברור ומובן: גם אני לא חשבתי על האפשרות הזו. היא נאמרה לי ע"י מישהו אחר) - לפתוח את החלון ולדבר עם אותו קבצן. רק לדבר. לא יותר מזה. למה אף אחד מאיתנו לא עושה מדבר איתם? כי אנחנו מפחדים מהם, נגעלים מהם, והכי הרבה - אנחנו מפחדים להיות מעורבים. ובנקודה הזו תרומה של בגדים וצעצועים היא דומה - אנחנו מוסרים אותם תמיד לצד שלישי - כדי לא להיות מעורבים. עשינו את שלנו. השקטנו את המצפון החברתי שלנו, עכשיו, אפשר להמשיך הלאה עוד שנה. זו לא מעורבות חברתית הדוגמא של הקבצנים בצמתים היא דוגמא מצוינת למה שקורה בחברה שלנו, לכולנו, בגלל שהם מכריחים אותנו לראות אותם. אפשר לעבור ליד קבצנים ברחוב ולא להסתכל, רובנו לא פוגשים אנשים רעבים ללחם בחיי היומיום שלנו. הם לא גרים ברחוב שלנו ולא בשכונה, הם לא מסתובבים בחברה שלנו. רק הקבצנים בצמתים באים אלינו עם הפנים קדימה ואומרים "תסתכלו עלי, אני מסכן", ואנחנו יושבים בתוך האוטו ומתים שהוא יעבור כבר למכונית הבאה. והילדים שלנו קולטים את כל זה. הם לא קולטים שאנחנו עושים מעשה טוב כשאנחנו נותנים כסף! הם קולטים את הסלידה. את הסגירה המהירה של החלון. את הערות שאנחנו אומרים אח"כ. ולא, אין לי פתרונות. אני, כאמור, נוהגת בדיוק אותו דבר. ואגב, הצדיק היחיד בסדום הוא עומר של לאה (
) שבמרץ רב מנסה לשנות את העולם עם כתיבת מכתבים. מענין באיזה שלב הוא יתיאש ויהפוך להיות בדיוק כמו כולנו?
מהיכרות עמוקה שלי עם עצמי
