kokopeli 1
New member
חינוך לגיל הקשה
אז עברנו את גיל שנתיים, ושלוש, וארבע, עם הרבה עליות ומורדות, ובסך הכל, בעזרת הרבה יצירתיות ועקביות, הצלחנו לעבור אותם באושר. עכשיו הגענו לגיל חמש, ואנחנו מרגישים שהגענו לאיזו צומת חינוכית שאנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד איתה. הימים שלנו עוברים רובם בניסיון להתמודד וכמעט כל הכיף שלנו ביחד שהיה עד עכשיו נעלם. העקשנות גוברת, כפיות הטובה גוברת (במקום לומר תודה היא בוכה שהיא ורצה שניים), בכל עיניין שלא עומד בדרישותיה היא מיד פונה ליללות, לבכי ולצעקות בלתי נסבלים, התחילו בילופים קטנים כדי להשיג דברים שהיא רוצה והיא מניחה שאנחנו לא נסכים ("היום אכלנו בגן ארוחת צהרים בלי קינוח והגננת אמרה שנאכל קינוח בבית, אז אני לא רוצה ארוחת צהרים, רק קינוח" - מצידה היא יכול להעביר יומים שלמים ולאכול רק "קינוחים", "השמלה הזו לוחצת לי אז אני רוצה להחליף לשמלה אחרת" - היא יודעת שאני לא מסכימה להחליף סתם בגדים כי מתחשק). הרעיונות היצירתיים להתמודדות נגמרו, ואני גם מתחילה להרגיש שכמו שעד עכשיו ידעתי מה לעשות (בעיקר באינטואיציה) וידעתי שזה הדבר הנכון, עכשיו, לא רק שאני לא יודעת מה לעשות, אלא שאני לא בטוחה שמה שאני עושה הוא הנכון. בן זוגי אומר שאני רכה מידי איתה, שאני מפנקת אותה יותר מידי, ואני מרגישה שאני לפעמים קשוחה מידי ושני לא מקדישה להמספיק זמן. והאמת - התנהגות הזו פורצת בעיקר כשאני בסביבה. אחרי הפרידה בגן (שגם היא כמובן מלווה בבכי ובצעקות) בגן היא מתנהגת ומשתתפת נהדר, היא כאילו חוזרת להיות עצמה - שמחה, מאושרת, משתפת פעולה. נהינת). גם בבית, אם אני לא בבית, הכל הרבה יותר נינוח וזורם. כאילו הכל בגללי ו"לכבודי". ואני באמת לא יודעת מה אני עושה לא נכון. אז, למי שהגיעה עד הלום, תודה על ההקשבה. אני בעצם לא יודעת מה אני שואלת. אני בעיקר משתפת.
אז עברנו את גיל שנתיים, ושלוש, וארבע, עם הרבה עליות ומורדות, ובסך הכל, בעזרת הרבה יצירתיות ועקביות, הצלחנו לעבור אותם באושר. עכשיו הגענו לגיל חמש, ואנחנו מרגישים שהגענו לאיזו צומת חינוכית שאנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד איתה. הימים שלנו עוברים רובם בניסיון להתמודד וכמעט כל הכיף שלנו ביחד שהיה עד עכשיו נעלם. העקשנות גוברת, כפיות הטובה גוברת (במקום לומר תודה היא בוכה שהיא ורצה שניים), בכל עיניין שלא עומד בדרישותיה היא מיד פונה ליללות, לבכי ולצעקות בלתי נסבלים, התחילו בילופים קטנים כדי להשיג דברים שהיא רוצה והיא מניחה שאנחנו לא נסכים ("היום אכלנו בגן ארוחת צהרים בלי קינוח והגננת אמרה שנאכל קינוח בבית, אז אני לא רוצה ארוחת צהרים, רק קינוח" - מצידה היא יכול להעביר יומים שלמים ולאכול רק "קינוחים", "השמלה הזו לוחצת לי אז אני רוצה להחליף לשמלה אחרת" - היא יודעת שאני לא מסכימה להחליף סתם בגדים כי מתחשק). הרעיונות היצירתיים להתמודדות נגמרו, ואני גם מתחילה להרגיש שכמו שעד עכשיו ידעתי מה לעשות (בעיקר באינטואיציה) וידעתי שזה הדבר הנכון, עכשיו, לא רק שאני לא יודעת מה לעשות, אלא שאני לא בטוחה שמה שאני עושה הוא הנכון. בן זוגי אומר שאני רכה מידי איתה, שאני מפנקת אותה יותר מידי, ואני מרגישה שאני לפעמים קשוחה מידי ושני לא מקדישה להמספיק זמן. והאמת - התנהגות הזו פורצת בעיקר כשאני בסביבה. אחרי הפרידה בגן (שגם היא כמובן מלווה בבכי ובצעקות) בגן היא מתנהגת ומשתתפת נהדר, היא כאילו חוזרת להיות עצמה - שמחה, מאושרת, משתפת פעולה. נהינת). גם בבית, אם אני לא בבית, הכל הרבה יותר נינוח וזורם. כאילו הכל בגללי ו"לכבודי". ואני באמת לא יודעת מה אני עושה לא נכון. אז, למי שהגיעה עד הלום, תודה על ההקשבה. אני בעצם לא יודעת מה אני שואלת. אני בעיקר משתפת.
