ולעצם העניין,
נאמר שאני דתי ויש לי ילד, אני מחנך אותו למוסר ומצדיק את המוסר הזה ע"י הכוח החיצוני הזה שנקרא "אלוהים". אותו "אלוהים" לא ברור ולא מובן, עצם קיומו עם זאת לא מוטל בספק, ומייחסים לו מושלמות, אינסופיות, שורש המוסר, מקור החיים וכו´ וכו´. אתה חילוני ויש לך ילד, ומחנך את בנך למוסר לא פחות טוב משלי. אך אתה מוותר על צידוק של איזה כוח חיצוני לא ברור, כי אתה רואה בו לא נחוץ. שיטות החינוך שלנו זהות, וכמו כן היעילות שבהעברת המסר. לדעתי, מה שקורה כאן הוא ששנינו שותלים את אותו פרח, רק שאני דואג שיהיה לו שורש ואתה לא. השורש אולי לא יפה למראית עין, אבל אסור לוותר עליו. אם אני טועה, אנא אסבר לי מהו אותו שורש שלך? אחרי שנתת לבנך את כל הדרכים להיות בנאדם טוב, מה יבטיח שהוא לא ישכח אותם, איזו מוטיבציה תהיה לו לקיים אותם?
