חינוך ולחץ סביבתי

[חנה בית הלחמי]

היה פעם קטע שנדמה לי שסיפרתי פה

על עומר שירד מחברה שלו שלוב ידיים והסתבר שהחביא עיפרון מבריק שנורא פיתה אותו. אז החלטנו שהעפרון נשאר אצלו בטעות ומחר נביא אותו לעמית בגן, והוא אפילו טלפן להגיד לה. כמה מוכר....

 

[לאה_מ]

מה שכתבתי למעלה לחנה מדבר אליך?

או שאת רוצה שאני אהיה יותר ספציפית?

 

[חוה 1]

כשהייתי בת 14 שמרתי על בת אחותי

(היום היא בת 17) לקחתי אותה לסופר ואמרתי לה לבחור משהו אחד שנקנה לה. הילדה כהרגלה (את זה ידעתי רק אח"כ ) השתרעה על רצפת הסופר צורחת ומצווחת, באותם הימים כמובן לא הייתי אמא וממש לא התבישתי , הסתכלתי עליה והיא המשיכה לצרוח. באותו רגע התחלתי לצחוק לא יכולתי להרגע, הסיטואציה משום מה נורא הצחיקה אותי . הילדה הסתכלה עלי בתדהמה ותוך שניה הפסיקה לצרוח. אחותי (אמא של הילדה ) שמעה את הסיפור ואמרה שהיא עושה את זה המון ודר"כ אבא שלה נכנע וקונה כל מה שהיא רוצה. המסקנה שלי המסיפור שכנראה הלחץ של ההורים משפיע מאד על הזעטוט לצרוח.

 

[יונת ש.]

זה קרה לי פעם

אחרי יום סידורים ארוך ומתיש הלכנו לקניות בסופר. בשלב הזה כבר ממש לא היה לי כוח וסבלנות לקחת את הבן הקטן על הידיים, ורציתי לשים אותו במושב של העגלה (הוא היה בסביבות גיל שנתיים). משום מה הוא החליט שהוא דווקא רוצה על הידיים (אח"כ התברר שזה לא היה סתם - הוא היה חולה). סרבתי והוא נשכב על הגב ובכה. אני התעצבנתי יותר מאשר ריחמתי עליו, אמרתי לו שהולכים, והתרחקתי כמה צעדים. אבל מה? הבן הגדול שלי היה שם (בערך בן שש אז). בהתחלה הוא שאל אותי בדאגה על המצב. אחר-כך הוא פשוט ניגש אל הקטן והתחיל לנחם אותו ולנסות להרגיע אותו, למרות ההסברים (תירוצים?) שלי. ואז תפסתי מה אני עושה: מדגימה (לשניהם) איך מתעלמים ממסרים ומרגשות של מישהו אחר! בנוסף, המראה של ילד בן שש שמנסה להרגיע פעוט הוא כל כך שובר לב שפשוט לא יכולתי יותר. לקחתי את בני הקטן על הידיים וקנינו בשקט. (ואחרי שלושה מסדרונות הוא כבר הסכים לשבת בעגלה.) וזהו - זה הספיק לי. מאז זה לא קרה. לא בגלל "מה יגידו" (יש מספיק מה להגיד כשרואים אותנו גם בלי צרחות על הריצפה

) אלא כי זה משהו שאני לא רוצה שיקרה בשום מקום, גם בלי קהל.

 

[ציפי ג]

יש עוד אופציה

הילדים שלך רואים שהגם שאת מאוד לא אוהבת התנהגות כלשהי, את לא מרשה לעצמך להביע את המחאה. ראיתי כאן גם שבוע שעבר את אותה התגובה - אצא כעסה על ילד, ואח"כ אכלה את עצמה. האם את חושבת שכעס הוא רגש אסור? האם את חושבת שתסכול הוא רגש שמותר רק לילדים? אני חושבת שהתשובות על שתי השאלות הן לא. ואם הן לא, אז למה את לא מרשה לעצמך להביע את מורת הרוח שלך? כמובן שפרופורציה, כמובן לא בהשטתחות על הרצפה, אבל אם הילד שלך עושה משהו מאוד לא לרוחך, חובתך להודיע לו על כך, אחרת הוא עלול לחשוב שכעס הוא רגש שאסור להביע.

 

[יונת ש.]

לא חושבת

ציפי, כתבת: הילדים שלך רואים שהגם שאת מאוד לא אוהבת התנהגות כלשהי, את לא מרשה לעצמך להביע את המחאה. דווקא הם כן ראו שאני עייפה ולא רוצה, גם בפעם ההיא וגם בהרבה פעמים אחרות. ברוב הפעמים הם מתחשבים בזה. באותה פעם זה לא השפיע (ובדיעבד ברור למה - הילד לא היה במצב להתחשב). אני לא חושבת שהורים צריכים להסתיר את הרגשות והצרכים שלהם מהילדים, כולל רגשות כמו כעס או עייפות. מה שניסיתי לומר זה שאני לא רוצה להגיע למצב כל כך קיצוני כמו ילד ששוכב צורח מתסכול, בלי שאני אתייחס ואנסה לעזור לו (שזה לאו דווקא אומר "להכנע" לו). ושאני לא רוצה להגיע למצב כזה גם כשאין קהל שצופה.

 

[ציפי ג]

קהל כפונקציה, סבלנות, ומחלה

יש אנשים שיותר רגישים לקהל, ויש אנשים שפחות. אני חושבת שאדם שרגיש לקהל מגיב במצבים כאלה בפחות שיקול דעת מאשר אדם שאינו רגיש לקהל. אבל גם מי שאינו רגיש לקהל, יכול לאבד את הסבלנות, כשם שזה קרה לך. אבדן סבלנות, הוא מצב שקורה הן לילד והן למבוגר, וטוב שילד רואה איך מבוגר מטפל בזה. וטוב שהמבוגר יודע שהילד מסתכל עליו, כי אז הוא יותר שומר את צעדיו. הקהל שלך, לא היו אנשי הסופר, אלא ילדיך. יש אנשים שיותר מה שכן, הילד היה חולה אותו יום, ואת לא ידעת זאת. לכן הוא מן הסתם היה רוב היום יותר נודניק, ולכן זמן ההתפוצצות שלך קצר יותר. אני מצאתי שהרבה פעמים, כשילדי מבשלים מחלה, הם באמת יותר נודניקים, וקשה לי עם זה, ומרגע שהמחלה פורצת, ויש לי הסבר הגיוני, יותר קל לי עם ההתנהגות שלהם, הגם שהיא לא התשנתה במאום.

 

[vered4]

לא תמיד הוא צורח מתסכול

 

[מירי,]

ומה עם הרגשות והתחושות שלך?

למה העייפות שלך "לא נחשבת"? ילד בן 5.5 שמנחם פעוט בן 3.5 (זה המצב אצלנו) לדעתי הוא דבר מקסים , וכשאני מקשיבה לניחומים שלהם (כי לפעמים זה גם הפוך) אני ממש שומעת את עצמי! הם כן לומדים מאיתנו להתייחס לרגשות , אבל גם לאלו שלנו! להסתובב עם ילד במשקל 15 ק"ג (זה בערך היה משקלו של בן בגיל שנתיים) אפילו מסדרון אחד זה מאוד קשה! וגם אם הוא חולה כשהוא יושב בעגלה ואני מלטפת אותו אני לא אתעלם מרגשותיו , אבל אם הוא "דווקא" רוצה רק על הידיים , אני אלך לקניות אעשה אותם מהר ואחזור אליו אח"כ... בלי שום קשר לקהל!

 

[ציפי ג]

בדיוק רציתי להוסיף את זה, מירי

שלפעמים כשאנימתה מעייפות, ואחד הקטנים צורח לי, אז הגדולים נוטלים פיקוד, והולכים ומרגיעים אותו, ואני ממש שומעת את עצמי בדבריהם. הם מנחמים אותו, ונותנים לי את השתים שלוש דקות שאני צריכה כדי לאסוף את עצמי מחדש. לכך בדיוק אני מחנכת אותם - להיות רגישים לזולת - בין אם זה לצורך שלי, ובין אם זה לצורך של אחיהם הצעיר, וכאשר הם מרגישים שיש צורך כזה -לתת כתף. אמרתי השבוע לחברה - שהחופש הזה עולה לי בהרבה מאוד אנרגיותנפשיות. בסוף היום אני ממוטטת. לא משום שאני עובדת קשה. רק להתאפק לא להתערב בכל מריבה, ואם להתערב אז בלי לגרום לתחושה של ההעדפה, לחשוב על הילדים ועוד. אז לפעמים יש נפילה ריגעית, ואני שמחה שנמצא שם מישוה, אפילו ילד בן 11.5 כדי לראות אותי בנפילה הזו, ולעזור לי להתרומם מחדש. זו לפי דעתי, בדיוק המהות של עקרון הרצף, כל המשפחה כולה מטפלת אחד בשני.