חינוך ולחץ סביבתי

[vered4]

חינוך ולחץ סביבתי

עוד משהו בנושא גבולות. קראתי דיון בפורום השכן, להיות הורים. והתפתח שרשור על מה זה אומר על ההורים כשהילד שלהם עושה את סצנת ההשתרעות והצרחות על הרצפה במקום ציבורי. לדעתי, השאלה היא האם זה מפריע לאותם הורים, כי הרצפה מלוכלכת, או בגלל שהרעש מפריע לסביבה? הסביבה ששוללת את המצב, היא הסיבה שאותם הורים נכנעים ללחץ הסביבתי, חושבים על מה יגידו על "הילד על הרצפה המלוכלכת ומה זה אומר עלי כהורה", ונותנים לילד מה שהוא רוצה רק שישתוק. אם הילד מחליט להוציא מההורים שלו משהו על ידי סצנות, האם לא יותר נכון לתת לו להבין שאת האוסקר הוא לא יקבל?

 

[אפרתש]

לא לתת לפחד מהסביבה להשפיע

לפני כמה זמן ראיתי בסופר ילד שעשה לאביו סצנות אימים כדי שיקנה לו איזה צעצוע. האבא עמד איתן במשך כעשר דקות (היה תור ארוך ...). נורא דגדג לי לגשת אליו ולאמר לו "כולנו איתך, אל תרגיש לא נוח". בסוף הוא נשבר, והיה לי חבל. נראה לי שאצל רובנו הבעיה היא "מה יגידו". אכן יש כאלה שמסתכלים במבט מאשים. ואני מסכימה שאם ניתן את האוסקר - נזמין את ההופעה הבאה.

 

[נדיה ומשה]

זה לא קל בכלל!

אנחנו לא רק שלא מוכנים להכנע לדברים כאלה, אלא שמי שעושה סצנה אחת- לא הולך לסופר תקופה מסויימת. אז סצנות פומביות כמעט ואין. רק שלפעמים הם לא עושים את זה כהצגה אלא בבית, אמיתי, כאילו מוציאים משהו החוצה- בתי הייתה אפילו מפסיקה לנשום- ואז אין לי מושג מה לעשות. להתעלם, לחבק, לדבר, להסיח את הדעת- כלום לא עוזר. זה פשוט עובר בסוף אבל אז כבר כולנו תשושים מהצרחות...

 

[נעה גל]

סצנות במקום ציבורי הן דבר מאוד לא

נעים. כך לפחות הרגשתי שאורן עשתה לי אותן מספר פעמים (לזכותה יאמר שלא הרבה פעמים), כולם מסתכלים עליך במבט מוכיח, אנשים רוטנים על הרעש ויש גם נשמות טובות שתמיד מייעצות "נו, זה רק ממתק קטן!, מה איכפת לך?" (הן רק לא יודעות שזה העשירי היום...) אני תמיד "סגרתי" עם אורן עסקאות לפני שנכנסו לקניות (עד היום): אני קונה צעצוע לא יקר (10-15 ש"ח זה הגג) וגם זה במידה ולא נקנו כבר דברים באותו יום. מאז ומתמיד הסברתי לה שאין לנו כסף לקנות בכל מקום שאליו אנחנו נכנסים, ובסוף ירד האסימון. בתקופה שהיא עשתה לנו את הסצנות (גיל שנתיים-שלוש) - פעם אחת אני זוכרת בסופר גדול, ואז פשוט נגשתי אליה ואמרתי לה שאני ממשיכה בקניות (אחרי שעברתי את כל שלב הדיבורים/שכנועים וראיתי שזה לא עוזר) והיא מוזמנת להצטרף אלי. ואחרי שנעלמתי לה קצת משדה הראיה היא נרגעה והצטרפה אלי. פעם נוספת שאני זוכרת שזה קרה - היא עשתה את זה במרכולית הומה ומלאה אדם בקיבוץ גונן. אז פשוט הוצאנו אותה החוצה ואמרנו לה להמשיך לצעוק בחוץ. דני נשאר לידה. יש מקומות שזו ממש הטרדה שילד קטן שוכב על הריצפה ולא מאפשר לאנשים לדבר אחד עם השני או לזוז ברחבי החנות. איתמר לא עושה סצנות. קשה ללכת איתו לקניות מכיוון אחר - יש לו אג´נדה משלו. הוא מסתובב לבד בחנות וממלא את העגלה במוצרים שמוצאים חן בעיניו. כך שאני תמיד צריכה לעשות 2 סיבובים (והסופר שאני הולכת אליו גדול מאוד): אחד למלא את העגלה במוצרים שלי והשני לרוקן אותה מהמוצרים שאיתמר מביא. גם ההתנהגות של אורן וגם ההתנהגות של איתמר לא גרמו לי להפסיק לקחת אותם איתי לקניות (למרות שאם מתאפשר לי אני בהחלט מעדיפה לעשות אותן לבד). אולי בגלל שהסצנות לא היו אצלנו שלב מרכזי. היו כמה והן חלפו. ולגבי מה זה אומר על ההורים? לא בטוחה שזה אומר עליהם הרבה מעבר לעובדה הידועה שהם... הורים. זה אולי אומר יותר על הילדים מאשר על ההורים. אני שואלת את עצמי אם יש קשר בין סצנות למיקום במשפחה? האם בכורים יש להם נטיה גדולה יותר לסצנות מאשר אחים אחרים, או שזה קשור למשהו אחר? בכל מקרה, אם סצנות והשתרעות מתרחשות מעל גיל 4-5 אני חושבת שהורים כן צריכים לקחת לתשומת ליבם שיתכן וישנה בעיה עם התגובה שלהם למקרים הללו, או שישנו קושי של הילד להתמודד עם אכזבות (מהסוג הזה) ואולי צריך לעזור לו כאן.

 

[vered4]

חשיבות הלכלוך בהתפתחות הילד

אז הדיון בפורום השכן, עבר את מתחום התנהגות לתחום ההתפתחות. לצערי, אני גם לא אוהבת לכלוך, ביחוד כי אני יודעת מי ינקה. אבל אני יודעת שחשוב לא לעצור את הילד. וגם שילד "טוב" שלא מתלכלך, הוא ילד שכנראה יש לו בעיה תחושתית. איך מוצאים את שביל הזהב בין אמהות מסדרות ומנקות (גם אבות) ובין התפתחות הילד התקינה? ואני לא מדברת על אנשים עם בית וחצר, נראה לי יותר קל להוציא אותם החוצה לחצר, מאשר לתחום מקום בבית.

 

[לאה_מ]

אולי קל לי לענות כי אני לא אמא מנקה

אני שונאת לנקות. אני גם ממש לא חולת סדר ונקיון. זה לא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי. אל תבינו לא נכון, זה לא שהבית שלנו מבולגן ומטונף (טוב, נו, כן מבולגן

), אבל הוא ממש לא מקדש שן שאין ללכלכו. אז נכון שממש לא בא לי שהילדים יחליטו לעשות יצירות אמנות על הקירות, ולשמחתי הם עדיין לא ביקשו לעשות זאת (אם זה יקרה נצטרך לחשוב על פתרון הולם), אבל ברמת הלכלוך המיידי, זה שפעוטות עושים כחלק ממשחק שלהם, מלמידה שלהם - זה דבר שלא ממש מפריע לי. נכון שהיה לי קל יותר לו היתה לנו חצר (אולי אורי היה פשוט אוכל את כל הארוחות שלו בחוץ

), אבל אין. אז בערב, אם המצב היה ממש גרוע, אני שוטפת את פינת האוכל. יש הרבה דברים שאפשר להתנסות בהם במקומות לא בעייתיים מבחינת לכלוך (למשל, קצף גילוח או צבעי ידיים באמבטיה), בחלק מהפעמים אפשר להגביל את טווח התנועה של הילד (למשל, אם הוא מסכים לשבת בכסא אוכל, הכי רחוק שהאוכל יגיע זה בטווח הזריקה שלו... אם כי מסתבר שהוא לא קטן כמו שנדמה

), ולפעמים אפשר פשוט להביא אחר כך מטאטא וסמרטוט ולנקות. לטעמי, 3 דקות עבודה בנקיון "שוות" את החסכון שבעימות מתמשך על אי מתן גישה לפריט המלכלך הנחשק (למשל, כשאת מגישה עוגה עם קרם על שולחן הסלון לאורחים) ואת החסכון בויכוח שגוזל ממך זמן יקר - גם עם הילדים וגם עם האורחים...

 

[vered4]

לטווח הזריקה של הילד

צריך להוסיף את טווח גלגול האוכל (דגנים למשל), איכויות הספיגה של אוכל נוזלי. ואצלינו בסוף אוכל שלכלכך טוב את הידיים (שוקולד למשל), יש מריחה של כל השערות. אבל אני לא מדברת רק על אוכל. גם עבודות יצירה, צבעים, גבס, עושים המון לכלוך. ואפשר לצרף את הכל יחד, ולעשות עבודות יצירה באוכל, בישול, ואז המטבח דורש ניקוי של קצת יותר מ 3 דקות. מכל הדברים האלה, אני בטוחה שילד יהנה מאוד. ולנסות שהבית יראה נורמלי, זה לא פשוט. ולהגיש דברים לאורחים בסלון? היתה תקופה שזה היה בלתי אפשרי, כי הכל היה מגיע לרצפה, מתוך רצון לשתות מהכוס ולגעת בכל דבר בצלחת. אז אורחים שרצו לשתות משהו ניגשו לפינת אוכל, ועל השולחן היתה במבה. אבל בסך הכל, כייף לאותן אמהות שלא נלחצות.

 

[לאה_מ]

../images/Emo6.gif נכון, ובאמת לפעמים אני מזיזה את

הספה בסלון ומוצאת מתחתיה צ´יריוס שהתגלגלו לשם מפינת האוכל

לשי הרבה יותר מפריע שהילדים מלכלכים מאשר לי. הוא רוצה שדברים מלכלכים יעשו בגג (האמת? די הגיוני). אז כשהוא בבית אנחנו הולכים לפי הרצון שלו בעניין הזה, אבל הוא לא נמצא ממש המון בבית, כך שרוב הזמן זה תלוי בי, ולי אין בעיה עקרונית עם זה. אם מדובר בפעילות שעומר ו/או שירה מעורבים בה, אז כמובן שהם ינקו אחריהם (בעזרתי, כמובן), וזה הרבה פחות בעייתי. אם מדובר באורי, זה לכלוך יותר רציני. אני משתדלת לעשות את הדברים המלכלכים על השולחן בפינת האוכל, שהוא דוקא שולחן מדוגם מעץ מלא, אבל כשפורשים עליו מפת פלסטיק יש משטח עבודה ענק, וזה מאד נוח. הילדים שלי מדי פעם עוסקים בבישול (עוגיות, כדורי שוקולד, ביצים מקושטות, כריכים חגיגיים וכו´) - זו פעילות שאפשר לעשות אותה רק בבית, והיא ממש ממש מלכלכת (אבל כיפית מאד!).

 

[לאה_מ]

מה שצרם לי בשרשור הזה

הוא העובדה שאף הורה לא כתב על המצוקה שלו, על מה שהוא מרגיש כאשר הילד שלו משתרע על הרצפה בקניון ופוצח בצווחות אימים משום שלא הסכמת לשים 2 שקלים (נוספים, נוספים, זה כבר 20 ש"ח...) בצעצוע המתנדנד שהוא רצה לשחק בו. אף אחד לא כתב על איך הוא מרגיש שכולם מסתכלים עליו (ואיך, בעצם, כל אלה שמסתכלים, או אולי רק חלקם, הם גם הורים, וגם חוו את ההתפרצויות האלה בשלב זה או אחר של חייהם, ולא חושבים שאתה צריך באמת לשים את 2 השקלים במכונית האדיוטית). אף אחד לא כתב על חוסר האונים, אולי על הבושה, על אי הידיעה מה לעשות כדי שזה יפסק... מה שמטריד זה מתי טיטאו בפעם האחרונה את הרצפה???? נו, באמת. אם כך, תמורת 2 שקלים נוספים, הילדים שלהם יכולים להשאר נקיים, ולמי שכל כך חרד מהתפלשות ברצפה מלוכלכת או מאכילה של פסטה בידיים, אני בטוחה ש-2 שקלים (או 4 שקלים, או 6, או 8, או 20...) הם מחיר פעוט לשלם תמורת הבוהק של הנקיון.

 

[מירי,]

מצוקה של ההורים ....

מבחינתי המצוקה בקניון היא אותה מצוקה שבבית , אני שונאת את ה"סקנדלים" האלה ! למה בושה? כי אנשים חושבים שאני אמא לא טובה? אני יודעת מי אני! ילדי יודעים מי אני ! אבא שלהם יודע מי אני! וכל השאר.....

 

[לאה_מ]

אני בכל זאת חושבת שבדרך כלל יש הרבה

עניין של לחץ סביבתי, ושלעתים הלחץ הזה הוא פרי דמיונם של ההורים (מה בטח כולם חושבים), ולא תאור אובייקטיבי של העובדות, אבל שהלחץ הזה ודאי מקשה על ההתמודדות. לשמחתי, הילדים שלי לא עושים סצנות השטתחות - לא בבית ולא מחוץ לבית (הם עושים דברים אחרים, כמובן

), אבל אני משערת שהלחץ הסביבתי כאן (או אולי הלחץ האישי של ההורה מתוך מחשבה על הסביבה) היא גורם בעל משמעות ב"סצנות" מחוץ לבית. אולי בבית, כשהלחץ הזה לא קיים, ההורה מתפקד בסיטואציות האלה אחרת מאשר בחוץ. מעניין באמת לבדוק עם הורים שחווים התנהגות מסוג זה אצל ילדיהם בבית ובחוץ.

 

[vered4]

בחוץ יש יותר לחץ להתנהג יפה

וגם אם בבית, אין לך בעיה להרים קול, בקניון זה קצת פחות נעים. בבית גם אין בעיה להמשיך לעסוק בעיניינים שונים, כשהילד נשאר לבד ללא קהל, ההצגה נגמרת מהר מאוד. בקניון אני לא אשאיר אותו לבד. אני גם בטוחה שהילד חש שהתנאים אחרים ושההורים יגיבו שונה, ולכן גם הוא מנסה דברים אחרים.

 

[ציפי ג]

מאוד היה לי קשה להגיב

משום שילדי לא מהמשרתעים. לא יודעת איך זה, יהודה למשל עקשן רציני מאוד, כנראה חרדת הקהל חזקה אצלו מספיק כדי לא לעשות את הסצינות ברבים. אני לפעמים רואה ילדים עושים סצינות להורים, ואני מה זה מרחמת על שני הצדדים. הילד נראה משתגע מכל השפע (ואנחנו לא) וההורה שרוצה להשיג את השקט והרוגע וגם רוצה לסיים את הקניות במחיר סביר ובלי תחושה של עוד פעם הילד עבד עלי. אבל הלכלוך אף פעם לא הםריע לי. ילדי מסוגלים לשכב בסופר על הרצפה רק כדי להסתכל על התקרה (זה מענין מאוד יש הרבה בלונים ושלטים שעפים) זה לא מפריע לי. גם ככה הם לא בדיוק נקים לגמרי (אלא ברגע שיצאו מהמקלחת, דקה אח"כ הם כבר נגעו במשהו).

 

[חנה בית הלחמי]

זה קרה פעם פעמיים

השיעור נלמד כראוי בפעם השניה, דומני. זה היה בחנות הכל בדולר ברחוב ביאליק ברמת גן. עזבתי את כל מה שאספתי שם עבורי ועבורו והוצאתי אותו על הידיים, צורח ובועט מהחנות...היישר הביתה, במקום אחה"צ של כייף. באהבה וחיוביות, לא בעניין של עונש. מאז זו נחקקה כ"חנות שהוצאת אותי ממנה, אמא" ובכל פעם שהתחילה סצנה הזכרתי את הפעם ההיא וזה נגמר מייד. אחרי חודש חודשיים גם לא היו התחלות. בזמן האחרון, כחלק מסצינות הקנאה ברעות, יש מדי פעם קטעים - אבל בבית (לא מעיז בחוץ כי אני יש קמה והולכת. היום הוא גדול ולא על הידיים - אני פשוט קמה וזזה והוא רץ אחרי ומבקש "עוד הזדמנות". גם זה קרה לאחרונה פעמיים שלוש - לא הדענו להליכה של ממש מהמקום כי הסצינה נקטעה באיבה). הבוקר היה קטע עם החביתה והמלפפון - אני מבהירה די מיידית שאני לא משתפת פעולה עם דרישת תשומת לב שלילית ושואלת אם הוא צריך חיבוק. בקיצר - לא לשתף פעולה.....זו בסה"כ בדיקת גבולות ואם הבעייה נמשכת אזי עלינו לבדוק אם לנו עצמינו הגבולות ברורים. עד שלא יהיו ברורים - לא נוכל להציב אותם לילדים. לא ?

 

[חנה בית הלחמי]

ואפרופו גבולות - הילד משקר.....

מתחמן את העולם. הרגע מאחורי גבי חיפשה בת דודו של עומר שרשרת שלה שהיתה באוהל ונעלמה. עומר "עזר" לה לחפש - ראיתי מזוית העין את הילד מגיע, דוחף את השרשרת לאוהל ואומר לה "מעניין איך לא מצאת, זה היה כאן כל הזמן מתחת לשמיכה". זו תופעה חדשה שקוראת ה-ר-ב-ה גם מולי ואני עוד לא לגמרי למדתי איך "לאכול" את זה....יש רעיונות ?

 

[לאה_מ]

זה לא ממש נשמע לי שקר...

כלומר, זה שקר במובן הזה שזו לא האמת, אבל נשמע לי שהוא פשוט רצה להנות מה"תהילה" של המוצא. לא הייתי מתערבת בעניין כזה. אבל את אומרת שזה קורה הרבה, אז אולי תתני עוד דוגמאות.

 

[חנה בית הלחמי]

דוגמאות

אני מחפשת את פותחן בקבוקי היין שקניתי די ביוקר ב"דרך היין" ועומר שואל מה אני מחפשת. עונה לו ושואלת אם ראה אותו - לא. אחרי שבוע העוזרת מוצאת את זה בארגז צעצועים בחדרו. אותו דבר קרה גם עם צמידי חרוזים צבעוניים שלי ממגירת התכשיטים ועם נורות הלוגן רזרוויות שנעלמו מארון השרות (30 שקל לנורה...) ואין לי מושג כמה הוא טיפל בהן בידיים (ערובה לשריפת הלוגנים, כידוע) ואם תעבודנה בזמן המבחן שלהן.... או - צחצחת שיניים ? כן. עכשיו ההתלבטות - אני יודעת שבעשר שניות זה לא אפשרי - ללכת לבדוק אותו ? אני די נבוכה בסיטואציות האלו כי לא רוצה להעמיד את הילד במצב לא נעים, אז אומרת לו "בוא נצחצח שוב ביחד". כשהוא קלט שמברשת יבשה פרושה שלא צחצח, אחרי שהגבתי לזה פעם - התחיל להרטיב את המברשת. או - צעצוע שמגיע הביתה מהגן כי נניח "עילי נתן לי במתנה" - וברור לי שהוא לקח בלי לשאול. או - אתה פתחת את המקרר ? לא (רק שנינו בבית ואני לא השארתי אותו פתוח). או - למה רטוב פה ? לא יודע (עומר שפך משהו וראיתי את זה מזוית העין). או סיפורים על דברים שקרו - ושבעצם לא קרו מעולם. האמת ? זה חדש לי, התופעה הזו ותפסה אותי די בהפתעה....

 

[לאה_מ]

לפחות לגבי חלק מהדוגמאות שלך נראה

לי שכנראה שאלות רטוריות מזמינות תשובות מפתיעות מעומר. למה לשאול אותו אם צחצח שיניים, כשאת יודעת שלא? למה לשאול אותו אם הוא פתח את המקרר כשאת יודעת שכן? למה לשאול אותו למה רטוב פה אם ראית? נראה לי עדיף במקרים האלה, לא לרמוז שהוא אשם (ובכך לגרום לו לרצות לשנות את המצב על ידי שקר - הכח המאגי של המילים, את יודעת), אלא פשוט לגשת ישר לתוצאה: "בוא נצחצח שיניים ביחד" או "תנגב, בבקשה, את המים שנשפכו" או בדוגמת המקרר - אולי פשוט לסגור את הדלת וזהו, בלי לומר כלום. מן הסתם עומר יודע שיש לסגור את דלת המקרר - אם הוא שכח לעשות זאת, לא ממש יעזור אם תעירי לו, לא? לגבי העלמות של חפצים או צעצועים שמגיעים מהגן ואת חושבת שהם נלקחו ולא ניתנו, נראה לי שעדיף לשנות את הגישה ולטפל בבעיה ולא בסימפטום. כלומר, תשאלי את עצמך למה עומר משקר? למה הוא שיקר לך כשאמר שלא לקח את פותחן בקבוקי היין? האם הוא שכח (ולא שיקר)? האם הוא חשש שמא תכעסי עליו? האם הוא מאד רוצה צעצוע דומה (נניח, תותח ליזר בשביל הדמויות)? כשתמצאי את התשובה לשאלה הזו, רוב הפתרון יהיה בידיך. ובזוית האישית - גם עומר שלי משקר לפעמים. וכדרכם של ילדים, השקרים האלה מאד לא מתוחכמים. פעם שאלתי אותו למה הוא משקר לי, הרי הוא יודע שקל לי מאד לדעת את האמת, אז למה להסתבך בשקר. את יודעת מה הוא ענה? אני פשוט רוצה לגמור עם זה מהר... כלומר, אם אני אומרת לו (למשל) "עומר, לך להתרחץ" ואין לו חשק להתרחץ, הוא מרגיש שאם הוא יגיד לי "התרחצתי כבר" זה יגמר יותר מהר מאשר אם הוא יגיד לי "לא בא לי להתרחץ היום". נקודה למחשבה, לא?

 

[חנה בית הלחמי]

את יודעת מה ? צודקת... ../images/Emo45.gif ../images/Emo13.gif

לפעמים אנחנו נעולות בקונספט שצריך רק לגרום לנו להזיז ממנו את העיניים,

 

[אמא1]

אמא תעצמי עיניים

נדב הבוקר לפני שיצאנו לגן אמר "אמא תעצמי עיניים" עצמתי (והצצתי ידעתי שהתחמן הקטן מבשל משהו) והוא הכניס חייל צעצוע לכיס (כדי לא להכביד על הגננת אנחנו מרשים רק צעצוע אחד והוא בחר מכונית). יש לו עוד כל מיני ביטויים שישר מסגירים אותו. "לא עשיתי שום דבר" (כשאני בכלל לא שואלת כלום, הוא פשוט מגיע מחדר אחר ומכריז) "אין לי כלום ביד" - שוב אני כלל לא שאלתי. ועוד שכאלה... גם לי אין מושג איך להתמודד עם זה. אשמח גם לקבל רעיונות

אירית