חינוך ביתי

[NewH]

וזה מקור גדול לטעויות,

ולמה? כי הורה שסוחב בבטן טראומה לגבי נושא מסויים, לא יוכל לראות מה סיבת הטראומה. האם הבעיה היתה מקומית, אולי הוריו לא תמכו בו, אולי זה משהו שהשתנה והיום נראה אחרת, אולי יש דרך אחרת לפתור את הבעיה. בנוסף- פתרונות שונים מתאימים לאנשים שונים. אפשר לראות את זה בין אחים- שמה שהתאים לאחד ממש לא מתאים לשני, ועל אחת כמה וכמה יש הבדל בין הורה לילד שלו. אז בחירה מהבטן היא בעצם בחירה שמתאימה להורה- לא בהכרח לילד.

 

[פלגיה]

גם הליכה עם הזרם הרגיל

יכולה להיות מקור גדול לטעויות. לפחות ילדה אחת שלי מתאימה מאוד לחינוך ביתי, אבל אני והאיש שלי מסגרתיים מדי בשביל לבצע את זה, למרות שהדבר יכול להיות לטובתה.

 

[NewH]

הילדים שלי בחינוך בייתי

ובנוסף לומדים במערכת החינוך הממלכתית

אני, כמו שתיתי כתבה מאוד בעד המגוון שבלימוד החוץ בייתי עם התמיכה שיש בבית להתמודדות כשצריך. כמובן שיש לי הרבה ביקורת נגד השיטה, אבל עדיין לא מצאתי משהו שיחליף אותה מבחינתי. הבחירה שלי היא בחירה באזור מגורים כזה שבו החינוך מתאים לי.

 

[נועה לביא]

נראה לי שיש אחוז יותר גדול

(גם יחסית לנתח שהם מהווים מכלל האוכלוסיה) של הורים שלא יניחו לילדיהם להעדר מבי"ס אפילו שהם מאוד סובלים שם, לעומת הורים שבחרו בחינוך הביתי ולא יאפשרו לילדיהם להשתלב במסגרת על אף שהם מעוניינים בכך. עדיף לפעול לפי תחושת בטן, ולא אוטומטית לפי מה שעושה ההעדר מבלי לחשוב או לתת מקום לתחושות פרט לזו של חשש מן החריג.

 

[נועה לביא]

יש מי שהרוויח רבות מהצבא

ויש מי שעבורו השירות הצבאי הוא טראומה אחת גדולה ומודחקת (וגם כאלה שהתמודדו היטב עם המסגרת בי"ב כיתות). יש גם הורים לחיילים שכמעט ושכלו את ילדיהם, ולא בקרב, אלא בגלל רשלנות רפואית (אני מקווה שאין כאלה שעבורם המילה "כמעט" מיותרת). מה שכן, המחשבה על הורה שעבורו השירות הצבאי מהווה שיקול בסוגיה כזו בהחלט מעבירה בי צמרמורת. אני כן חושבת שחשוב שילד יתמודד גם עם סביבה שאינה ביתית, אך כאשר הוא נמצא בסביבה כזו 6 שעות ביום - כדאי שלא יצטרך להתמודד לא עם אנשים שלא אוהבים אותו ולא עם ילדים "נחותים או סתם שונים" מבחינה חינוכית. אני אגב, מחזיקת "פטור נכות" גאה, עם כשרון שיווק עצמי טבעי שלפעמים מפתיע גם אותי (אבל העובדות בשטח דיברו ומדברות בעד עצמן), ונראה לי שההצלחה נובעת מכך שאני פשוט לא מנסה באופן אקטיבי אלא פשוט נותנת לעצמי להיות אני. השנה הראשונה שלי בבי"ס חדש, בה ניסיתי לנשוא חן וריסנתי את עצמי כמה שרק יכולתי, הייתה השנה בה זכיתי להכי הרבה אנטי אי פעם מאותם אנשי מקצוע יקרים. את טועה לגבי הסיבה - הסיבה שלעתים הצבא פוטר אוטומטית ילדי חינוך ביתי (ובעיקר ילדות) היא קבוצת האיכות הנמוכה שלהם (אצל הבנות נתון ההשכלה הוא 40% מציון הקב"א). פטור בגין קשיי הסתגלות לא ניתן מבלי שרואים קב"ן (מאבחנות פסיכוטכניות לא נותנות דירוג קה"ס בעצמן אלא רק מפנות לקב"ן), ואמנם הקב"ן כנראה ישחרר ברגע ילד חינוך ביתי חסר מוטיבציה להתגייס (אם כי אולי פחות מהר ממי שעשה צעד של עזיבת המסגרת) אך כזה חדור מוטיבציה (ועם הפגיעה בקב"א ובהיצע התפקידים, צריך חתיכת מוטיבציה) - אני מתקשה להאמין שישחרר בכוח.

 

[3תיתי]

אלוהים איפה הערכים פה?

תרומה למדינה, מעורבות בחברה? אני הלכתי בשמחה לשרת בצבא, כי זו חובתי וזכותי. כך חינכתי גם את ילדי. אמנם הבכור למד בבית ספר יסודי רגיל, בחטיבה מלאה אלימות (השתפרה פלאים מאז, אגב) ובתיכון בו אני למדתי, לחצני להדהים. אבל התנדב במד"א ובמשמר האזרחי, דרש לשרת בקרבי. זה כל כך מאכזב. איש לא בא (כמעט) להיות ישר ולספר גם על הצד החשוך יותר של החינוך הביתי והתוצר היחיד של השיטה מספר/ת סיפור די עצוב על פטור מהשרות ועל חוסר היכולת להתמודד עם המסגרת בבית הספר? בחיי, נכנסתי ברוח כל כך בעד העניין והתאכזבתי כל כך. אולי אני זקנה ומיושנת. אני רואה ערך בשרות בצה"ל ובהחלט זה שיקול. השתדלתי לחנך כך גם את ילדי, ואם הגדול (השאר צעירים מלשרת) לא היה מגוייס, הוא בהחלט היה אומלל ורואה עצמו כחריג מסביבתו וחבריו, שחונכו כמוהו. אני גאה על כך.

 

[נועה לביא]

אין בנמצא, לא אצלי לפחות.

חותמות למיניהן, ובפרט זו של "תרומה למדינה", פשוט לא מדברות אלי. כן, לי זה נראה רע מאוד שהורים, הגם אם באים ממשפחות בעל עבר צבאי ללא רבב (כמו המשפחה שלי, כולם כ"כ מצטיינים, רק אני כבשה שחורה ובכל זאת הם מתגאים בי

) מכניסים למערכת השיקולים שלהם לבחירת הדרך החינוכית שתתאים לילדיהם שיקול כמו "איך הצבא יקבל את זה". אני באמת לא מבינה, על איזה חושך מיוחד את מצפה לשמוע? הרי כל ילד והמסע (והמשא) שלו. ממה בדיוק התאכזבת? למה ציפית? אני לא תוצר של חינוך ביתי, אותי הכניסו לגן בגיל שנתיים. פטור משירות ו"חוסר יכולת" להתמודד עם המסגרת בבית הספר (המרכאות כי חוסר היכולת הייתה להרגיש טוב שם, ההישגים תמיד היו טובים למרות שתמיד, פרט לשנה אחת, הייתי עושה מה שבא לי חוץ מהדבר שהיה לי הכי בא לעשות - לא להיות שם בכלל) זה הסיפור שלי. אבל הוא בכלל לא עצוב, אני לפחות לא עצובה כלל, ההפך. אל תהיי גם את.

 

[NewH]

כנראה שיש כאלה

שדוחים כל מה שיש לו "ריח של קולקטיב". ותמיד ימצאו גם סיבות אידיאולוגיות לזה...

 

[צימעס]

מה זה "איש לא בא לספר"?

שאלת אותי. אין לי תשובה טובה בשבילך. אם את מתלבטת בענין חינוך ביתי, אני מציעה לך לדבר עם עוד הרבה אנשים, ולא להחליט לכאן או לכאן רק בגלל שהתשובות שלי לא מוצאות חן בעיניך

 

[פלגיה]

מבחינתי הצבא הוא כורח המציאות

אין ברירה, אז צריך שיהיה צבא. אני לא חושבת שהוא מוסד מחנך, אין לאנשי הצבא שום יומרה כזאת. אני לא רואה "ערך" בשירות צבאי. אני רק רואה ערך שאם צריך צבא, אז המתכונת שקיימת היום של צבא חובה לכולם (פלוס מינוס) הוא הרע במיעוטו. מכירה הרבה אנשים שהצבא ביגר. מכירה גם אנשים שהצבא כמעט הרג אותם.

 

[3תיתי]

הצבא בישראל הוא חלק מהחיים

ולפי מה שאני רואה אצל בני, למזלינו הטוב, הוא מאד מבגר ומאוד מיטיב. והבן לא משרת שרותקל. עכשיו הוא למשל במחסום. שמונה שעות תורנות בכל פעם. מסוכן. מפחיד. בלי שרות של הילדים בצבא, לא תהיה לנו מדינה. זה לא נגמר טוב בעבר. לכן השרות בצבא הוא ערך. הוא מאפשר חיים. להתגאות על כך שלא משרתים, זה עצוב. וגם אני מכירה אנשים שהצבא גמר. ככל שהחינוך ישתפר (חינוך, לא לימוד) איכות החיילים תעלה, ואז האפסים הדורסניים, חסרי האנושיות, אולי ילמדו בינה. זו אחריות שלנו, ההורים.

 

[פלגיה]

לצערי

א6נשים רגישים נדרסים בצבא. הכורח להשתש בכוח עושה לנפש האדם דברים שהם אל תמיד טובים. אין ספק שהמחסומים מצילים הרבה חיים (וגם הרבה פעולות צבאיות אחרות), אבל הייתי רוצה לראות שהצבא גם נותן מענה לצרכים הנפשיים של חייליו. למשל יש בעיה גדולה של התאבדויות בצבא. ההתאבדויות הללו שונות מהתאבדויות "רגילות" של בני נוער, כי לא קודמים להם שום סימנים מחשידים. בחור יכול להיות עליז, שמח, מאושר, לדבר עם חבריו כרגיל, וחצי שעה אחר כך לירות בעצמו.

 

[3תיתי]

אגב, גם דכאוניים

לעיתים רגועים ושמחים לפני התאבדות. פשוט כי השלימו עם הדרך בה בחרו וחשו "שחרור". כתוב בספר "סערת נפש" של לייבוביץ'. הייתי שמחה אם לא היה צורך בצבא ובני יכול היה ללכת ללמוד או לטייל ולא לעבוד בפרך תמורת 730 שקלים בחודש. זה לא רלוונטי. הצבא הוא חלק מחיינו פה בישראל, וחלק מהווית החיים של בני ה-18. מי שאינו מכשיר את ילדו להיות חלק מאיתנו, הרי מטיל מום בילדו. ואכן, יש דברים קשים בצבא, וגם באוניברסיטה (בפקולטה בה למדתי התאבדו כמה וכמה סטודנטים בשל לחץ הלימודים)

 

[פלגיה]

אבל את עושה קישור הפוך

זה לא שילדי חינוך ביתי פוסלים את הצבא. זה הצבא שפוסל אותם, בגלל בעיה טכנית של קב"א.

 

[צימעס]

מדייקת: של *אופן חישוב* הקב"א.

 

[נועה לביא]

את מעוניינת להסביר,

או בכלל כיצד יודעת להסביר, איך הצורך בצבא (גם אני, שלא שירתתי, מסכימה לגביו. אולי יש לי מום קולקטיב, אבל בהחלט לא מום ראיית מציאות) לחוויה שמי שלא חווה איננו חלק מהחברה? לא עדיף בעיניך יהיה אם הצבא יגייס רק את מי שהוא צריך וישלם לו על כך יותר מ730 שקל בחודש, במקום לזרוק את אותו הכסף על מי שכלל לא תורם למערכת? וגם אילו באמת פעל הצבא במתכונת צבא העם (חה! אולי כדאי שתביטי קודם במספרים. אני אמנם יוצאת דופן בהרבה עניינים, אך בעניין אי-גיוסי אני רק אחת מתוך 42% מבנות ישראל), את לא חושבת שאנשים נכים מבחינת ההסתגלות למערכת הצבאית (כמוני!) עדיין יכולים להוות חלק חיוני ויצרני בחברה הישראלית? במה בכלל אמור להתבטא ה"לא להיות חלק מאיתנו"? בפחות נוסטלגיות (לעתים מזוייפות לחלוטין) להעלות על שולחן ראש השנה? רעל כזה אני רגילה למצוא בפורום מתגייסים, אבל מאוד לאכזב למצוא אותו גם אצל אשה מבוגרת שרואה בשירות הצבאי חזות כל עד כדי כך שהיא מאמינה שזה צריך להיות שיקול עבור הורים בקביעת דרכם החינוכית למשך זמן ארוך יותר בתקופה מעצבת יותר.

 

[3תיתי]

אני לא ממש מעוניינת להסביר

לא אני קובעת את מדיניות הגיוס. חלק מהחינוך שלי הוא להכשיר את ילדי למציאות הקיימת היום. אם המצב ישתנה או המדיניות תשתנה, אקווה שהחינוך שלי היה די טוב כדי לאפשר לילדי להסתגל גם לשינוי. חינוך להסתגלות למקובל בחברה נראה לי חשוב. והנוסטלגיה שלי איננה מזוייפת. גם כשאני שרתתי, חשתי שאני מקיימת בגאוה את חובתי ואת זכותי להגן על ארצי. אני לא הגנתי כקרבית (אמי דוקא כן! בצה"ל) כי בזמני זה לא היה אפשרי. ביצעתי את תפקידי והקלתי במעט על החיילים שכן הגנו בפועל. נראה שנושא השרות הצבאי כל כך בנפשך. אולי לא בכדי. את נראית נבונה. חשבי קצת על כך. אינני מעוניינת להתנצח עמך. גם למציאות זו יש צורך להסתגל

 

[נועה לביא]

הפוסל במומו פוסל

חשבי על כך את, במיוחד בהקשר השרשור הזה ומחאתך החוזרת ונשנית. כמובן, אם את מסוגלת

זה שלהורים מסויימים חשוב יותר שילדם ימצא את מקומו בחברה, ולאו דווקא יסתגל למקובל וילך עם הזרם, לא אומר שהם מטילים בו מום. המום הוא רק בעיני המסתכל.

 

[NewH]

../images/Emo45.gifחינוך להסתגלות למקובל לא סותר

חינוך לאינדיווידואליזם. הגמישות המחשבתית הזו היא זו שמאפשרת לילד למצוא את דרכו לפי מה שמתאים לו.

 

[3תיתי]

נכון. אבל אינדיבידואליות

אינה סותרת יכולת להסתדר במסגרת וגם אינה סותרת ערכים, כמו אלטרואיזם ותרומה למדינה.