יש תקופות בחיים שבהן
נאלץ תושב מדינת ישראל (להבדיל מתושב מיקרונזיה) לשים את שאיפותיו ורצונותיו והאינדיוידואלזם שלו בצד, להתגמש, להתאים עצמו לסביבה שונה לחלוטין מזו שהוא מכיר. לפגוש אנשים שבדרך אחרת מעולם לא היה פוגש, להתנהג בדיוק בניגוד למה שהיה בבית הוריו. להיות צייתן, להיות חברותי, לחיות בשיתוף פעולה עם אחרים, גם אם אינם מוצאים חן בעיניו. לעשות דברים לעיתים מפחידים, לעיתים משעממים, ובטוח שלא תמיד מתחשק לעשות אותם. לעשות את כל ההתאמות הללו ולהסתדר, זו גמישות מחשבתית עצומה. ויש רווח גדול בצידה. אני יכולה להגיד שבצבא שלי, למדתי לעמוד מול קהל ולהרצות, למדתי לעמוד על שלי מול אנשים הרבה יותר חזקים ובוגרים. למדתי לדבר בטלפון עם אנשים שלא הכרתי (זה די מפחיד בהתחלה) למדתי לגרום שלא ידרכו עלי. אצלי גם היה דבר חריג. מפקד שלי לקח שוחד. גם להתמודד עם פשע ועם הלחץ להסתיר את העניין (הצלחתי והמפקד ישב בבית סוהר. לא משובב נפש) כל הדברים הללו אני הרווחתי מהצבא. לא היה קל, אבל בהחלט מועיל. ואני עשיתי ככל יכלתי להועיל בתיפקודי בצבא, לעשות את המיטב ולתת כל שנדרש וקצת יותר. אני גאה שהכשרתי את ילדי להיות בעל יכולות הסתגלות כאלה. מי יודע, בארצות הברית, הייתי אולי צריכה להכשיר אותו להיות מסוגל לגור רחוק מאד וללמוד במכללה. זה לא פחות דורסני, המוני, שוחק אינדבידום ואכזרי. ככה זה.