חייב לחלוק עמכם
בזמן האחרון אני סובל מאד - הספרים שאני בוחר לקרא הורגים אותי, ואני קורא עכשיו לפחות חמישה במקביל. סובל, אני אומר לכם. "דברי ימי מנזר" של סאראמגו מוריד אותי ביגון שאולה. אני יודע, צריך לחכות ולתת לו להתפתח, אבל אני צעיר משתולל ואני צריך עניין ועכשיו. לא הועיל גם אוסף הקלישאות החבוטות שאינן מצליחות להתחבר זו לזו שמשום החליטו להוציא לאור, "היונה והפרג" של של טינו מוקה. מה זה??? אני מצטט:" האהבה היא טיפת דם רוטטת על מיתרים. האהבה היא לילה אינסופי". נשמע כמו פואמה לא מוצלחת של נער מחוצ'קן ומאוכזב אהבה. דחילק. אז עשיתי מעשה וניצלתי את סטימצקי, ורכשתי לי את "וולפי ואופי השטרודלים", ואור חדש נכנס לחיי. איזה ספר נפלא!! כמה מצחיק, כמה עצוב, כתוב נפלא, מושך אותך מהשורה הראשונה - כמה זמן לא קראתי ספר כזה, שנועל לך את העיניים על העמודים, לא מאפשר לך ללכת לישון, רק עוד שניים שלושה עמודים, רק עד סוף הפרק, בשתיים לפנות בוקר כשד. כבר ישנה עמוקות. שמעתי עליו המלצות, אבל המלצות הולכות ומתבררות, בגילי המופלג, כשוות כקליפת השום -ובכל זאת, איזה יופי של ספר. החזיר לי את האמונה, ממש כך, וכבר חשבתי שלא אוכל יותר ממש להנות מספר (זה עצוב להודות, אבל מאז שקראתי את "השטן במוסקבה", תרגום ישן כמובן, לא הצלחתי להתחבר ממש לאף ספר בכלל. כולם מתגמדים לידו.) אז נכון, "וולפי" זה לא בולגקוב, אבל הוא נהדר, ומדביר אותי לקריאה, כמו שרק "השטן" עשה לי. וציטוט אחד מופלא ונהדר, שד. ואני רצנו לספר עליו האחד לשני, ללא תיאום מראש: "ויל הבין שמחשבותיו על קלמן נפתלות ועקלקלות מפני שמטענו המעט של קלמן היה הפוך בתכלית לשלו. היעדרו של כל מטען היה בעיני ויל תנאי הכרחי לכל בריחה, אבל כיסיו הריקים של קלמן היו לו כעוגנים המרתקים אותו למקומו ומייצבים אותו במושב החשמלית שלו עד הסוף." נפלא, לא ככה?
בזמן האחרון אני סובל מאד - הספרים שאני בוחר לקרא הורגים אותי, ואני קורא עכשיו לפחות חמישה במקביל. סובל, אני אומר לכם. "דברי ימי מנזר" של סאראמגו מוריד אותי ביגון שאולה. אני יודע, צריך לחכות ולתת לו להתפתח, אבל אני צעיר משתולל ואני צריך עניין ועכשיו. לא הועיל גם אוסף הקלישאות החבוטות שאינן מצליחות להתחבר זו לזו שמשום החליטו להוציא לאור, "היונה והפרג" של של טינו מוקה. מה זה??? אני מצטט:" האהבה היא טיפת דם רוטטת על מיתרים. האהבה היא לילה אינסופי". נשמע כמו פואמה לא מוצלחת של נער מחוצ'קן ומאוכזב אהבה. דחילק. אז עשיתי מעשה וניצלתי את סטימצקי, ורכשתי לי את "וולפי ואופי השטרודלים", ואור חדש נכנס לחיי. איזה ספר נפלא!! כמה מצחיק, כמה עצוב, כתוב נפלא, מושך אותך מהשורה הראשונה - כמה זמן לא קראתי ספר כזה, שנועל לך את העיניים על העמודים, לא מאפשר לך ללכת לישון, רק עוד שניים שלושה עמודים, רק עד סוף הפרק, בשתיים לפנות בוקר כשד. כבר ישנה עמוקות. שמעתי עליו המלצות, אבל המלצות הולכות ומתבררות, בגילי המופלג, כשוות כקליפת השום -ובכל זאת, איזה יופי של ספר. החזיר לי את האמונה, ממש כך, וכבר חשבתי שלא אוכל יותר ממש להנות מספר (זה עצוב להודות, אבל מאז שקראתי את "השטן במוסקבה", תרגום ישן כמובן, לא הצלחתי להתחבר ממש לאף ספר בכלל. כולם מתגמדים לידו.) אז נכון, "וולפי" זה לא בולגקוב, אבל הוא נהדר, ומדביר אותי לקריאה, כמו שרק "השטן" עשה לי. וציטוט אחד מופלא ונהדר, שד. ואני רצנו לספר עליו האחד לשני, ללא תיאום מראש: "ויל הבין שמחשבותיו על קלמן נפתלות ועקלקלות מפני שמטענו המעט של קלמן היה הפוך בתכלית לשלו. היעדרו של כל מטען היה בעיני ויל תנאי הכרחי לכל בריחה, אבל כיסיו הריקים של קלמן היו לו כעוגנים המרתקים אותו למקומו ומייצבים אותו במושב החשמלית שלו עד הסוף." נפלא, לא ככה?
