גם אצלי זה קשה
גם אצלי זה קטע קשה. עד יחסית לא מזמן לא רקדתי בחתונות בכלל, תמיד נשארתי ליד השולחן, וגם היום אני לא מרבה בזה. זה התחיל להישבר בחתונה של מישהו שלמדתי איתו. לא בדיוק חבר, עזרתי לו מדי פעם, עשינו פרוייקט או שניים, הייתי אצלו בבית פעם-פעמיים, אבל לא המשכנו בקשר. שנתיים וחצי אחרי סיום הלימודים, אחרי שלמעשה ניתק הקשר, הוא פתאום הזמין אותי לחתונה שלו. אז קודם כל ממש לא היכרתי אף אחד, וגם האנשים מהלימודים איתי בשולחן היו כאלה שבערך היכרתי וקצת חיבבתי אבל אף פעם לא דיברתי איתם יותר מדי. ידעתי ב 100% שאני לא הולך לראות את אף אחד מהאנשים מסביב עוד פעם ואף אחד כמעט לא מכיר אותי, אז משהו נשבר והרשיתי לעצמי לרקוד יחסית הרבה. לא ממש ידעתי איך לעשות את התנועות אז חיקיתי אנשים מסביב וזה היה בסדר גמור והשמיים לא נפלו. כמובן שבחתונה שלי רקדתי. אפילו הרבה. איכשהו כל החתונה כאילו צפתי מעל החרדה והצלחתי לעשות דברים. הייתי בחרדה די גבוהה, אבל לא משתקת. זה שאשתי כל הזמן היתה לידי מאוד עזר. וגם שמתי לב שאנשים מסביב גם לא בדיוק יודעים לרקוד. וגם היתה אחלה מוזיקה (טוב, אני ואשתי בחרנו...
) מאז באירועים לא חזרתי על ההישג, כלומר חזרתי למוד הרגיל של לשבת ליד השולחן בריקודים. אבל אני יודע שמתי שאני ארצה אני אוכל לחזור לזה, אז זה פחות מדכא ממקודם. אה, ולא שקודם זה היה כזה נורא, באופן כללי אני לא בן אדם מאוד פיזי, ריקודים אף פעם לא היו בדיוק שיא השאיפות שלי. אה, וגם לאשתי, כוס יין בהחלט עוזרת להשתחרר באופן כללי. לי דווקא פחות. ואת גם יכולה להסתובב בפריפריה של הרוקדים, בלי להיכנס פנימה, ככה כדי להתרגל לסביבה, עד שתרגישי בטוחה מספיק כדי לקפוץ פנימה. אם לא מתאים את תמיד יכולה לסגת. עשיתי את זה לפעמים בחתונות.