חייבת לשתף..
התחלתי ליטול כדורים, ואני נקרעת עם ההחלטה הזו. אני יודעת שבעבר, לפני כשנה ממש שיפרתי את מצבי ללא שום כדורים..בעיקר בחשיבה חיובית והמון דברים אחרים שעשו לי טוב, ספורט, תזונה וכ"ו. כל מצבי הרוח הקיצוניים התמוגגו להם והרגשתי מאוד טוב תקופה ארוכה.
אבל משהו מאוד מוזר קורה לי בזמן האחרון, ואני חייבת להבין מה זה..וזה ממש מתסכל אותי.
התחלתי לצאת עם מישהו לפני כשנה, וכשעברנו לגור יחד שזו גם הייתה החלטה רצינת עבורי כי אני בנאדם שפשוט לא יכול בלי פרטיות אחרת אני מאבדת את זה. אבל גרנו יחד כי הרגשתי שאני צריכה לגבור על הפחד הזה ולראות איך יהיה. תוך כדי הייתי עסוקה בלעבוד, והמון. הרבה לחץ הופעל עליי, לעבוד, לחזור לבית ללא רגע של מנוחה עם עצמי לבד..כי הוא תמיד היה שם. לאט לאט הכל דעך, למרות שהיה לי ברור שאני אוהבת אותו. ככל שהזמן עבר נהייתי אומללה והפסקתי לדבר, וגם הוא. הרגשתי שאני כלואה בתוך הראש שלי ולא מצליחה לעשות שום דבר, לא הייתי מרוצה מכלום והיה לי לחץ כל פעם שהחברים שלו היו מגיעים לדירה והייתי נמנעת בכל צורה שהיא לא לשבת איתם, עבורי זה היה סיוט :\.
איפשהו התחילו להדהד קולות של- אני לא ראוייה, לא מספיק חכמה ועוד...הייתי נורא מדוכאת, היו ימים שהייתי קמה בבוקר וכל מה שרציתי לעשות זה לבכות. לאחר מכן היו לי בערך 2 התפרצויות זעם..על דברים שלא היו קשורים אליו אבל הוא היה איתי כשזה קרה והגעתי למצב שאני לא מצליחה לנשום מרוב עצבים. אני חושבת שאלו התפרצויות זעם, בכל אופן, אבל זה היה משהו שלא אפיין אותי, ואני יודעת שאם הייתי לבד לא הייתי מתפרצת ככה, אני לא יודעת איך להסביר את זה.
בכל אופן, שמתי לב שאני קצת חרדה ליד אנשים בזמן האחרון זה משהו שמלווה אותי מאז ומתמיד אל הייתי בטוחה שזה עבר לי, אבל הינה שוב, זה חוזר., למרות שבסביבת הלימודים אני מרגישה דיי בסדר. בקרב המשפחה שלו אני מרגישה נורא חסרת ביטחון ואני ממש מתאמצת בשביל שהכל יהיה כשורה. לפעמים אני מפחדת..שהם ייקלטו ויחשבו שאני מוזרה..שאני חסרת ביטחון..ושבכלל אני לא ראוייה לו או שלא מתאימה לו. הפחד הזה ממש אוכל אותי והוא השפיע עליי קשות...הרגשתי שאני ממש מוזרה...עם ההתנהגויות שלי, לא רציתי לראות אנשים וכעסתי מאוד, ולא ידעתי על מה.
השבוע יצאתי לטיול עם חברות שהגיעו עם עוד חברים שלא הכרתי. הכרתי אנשים חדשים, אך זוג אחד שהיה איתנו עורר בי משהו..הרגשתי לחוצה ליידם, ושוב ייצא החוסר ביטחון במלואו. הרגשתי שאני קטנה ומטופשת ליידם והיו רגעים שפשוט הייתי משתתקת ליידם. הרגשתי מאויימת ובאי נוחות והרגשתי צורך להוכיח שיש בי משהו, הרגשתי שהם מעניינים (הבחורה) והיה לי קשה להיות איתה, משהו בביטחון שהיא הקרינה דיי גימד את הביטחון שלי. ליד הבחור הרגשתי גם מוזר מתח שאני לא יכולה להסביר.נתתי לזה ממש להשפיע עליי והתעסקתי בזה כל הזמן וזה באמת ממש הרס את כל הטיול. לא משנה כמה אמרתי לעצמי להשתחרר, פשוט, לא הצלחתי. ואז הכל עלה לי..שיש רגעים שאני נעשית חרדה לייד אנשים, אנשים מסויימים שמשום מה מעוררים בי תחושה מסויימת, אני לא יודעת מה זה ולמה זה. ושוב מצאתי את עצמי ממש ממש מדוכאת, בוכה וממש כאב לי על הכל. כאב שלא ידעתי מה עושים איתו והדרך היחידה היא להתחיל ליטול כדורים כי נמאס לי מהתקופות האלו שאני נופלת לדיכאון הזה. ואולי זה בכלל לא דיכאון. זו לא פעם ראשונה שאני נוטלת כדורים אגב, נטלתי פעם אחת ולקחת זמן מה הפסקתי. הייתי בעבר אצל פסיכיאטר והוא אמר שיש לי הפרעת אישיות גבולית, אבל אני לא סומכת עליהם, גם עברו מאז שנים רבות, וכשהוא "אבחן"| אותי הייתי אפשר לומר עדיין מתבגרת ומבולבלת, על המיניות שלה על ההחלטות והתחושות שלה. אבל מודה, שהייתי גם אז עצובה, לא פעם ולא פעמיים אנשים שעבדו איתי היו שואלים אותי למה אני נראית עצובה, והיו לי מחשבות נוראיות כשהייתי קטנה יותר. בכל זאת אני לא סומכת על הרופאים. אמא שלי התעקשה שאקח כדורים אבל היא מגזימה, היא אומרת שאני בסוף אשתגע בקצב הזה. אני לא יודעת מה לעשות, פשוט לא. אני מרגישה כ"כ אבודה ואני מצטערת שההודעה לא ברורה ומפוזרת. אני לא יודעת מה לעשות.
התחלתי ליטול כדורים, ואני נקרעת עם ההחלטה הזו. אני יודעת שבעבר, לפני כשנה ממש שיפרתי את מצבי ללא שום כדורים..בעיקר בחשיבה חיובית והמון דברים אחרים שעשו לי טוב, ספורט, תזונה וכ"ו. כל מצבי הרוח הקיצוניים התמוגגו להם והרגשתי מאוד טוב תקופה ארוכה.
אבל משהו מאוד מוזר קורה לי בזמן האחרון, ואני חייבת להבין מה זה..וזה ממש מתסכל אותי.
התחלתי לצאת עם מישהו לפני כשנה, וכשעברנו לגור יחד שזו גם הייתה החלטה רצינת עבורי כי אני בנאדם שפשוט לא יכול בלי פרטיות אחרת אני מאבדת את זה. אבל גרנו יחד כי הרגשתי שאני צריכה לגבור על הפחד הזה ולראות איך יהיה. תוך כדי הייתי עסוקה בלעבוד, והמון. הרבה לחץ הופעל עליי, לעבוד, לחזור לבית ללא רגע של מנוחה עם עצמי לבד..כי הוא תמיד היה שם. לאט לאט הכל דעך, למרות שהיה לי ברור שאני אוהבת אותו. ככל שהזמן עבר נהייתי אומללה והפסקתי לדבר, וגם הוא. הרגשתי שאני כלואה בתוך הראש שלי ולא מצליחה לעשות שום דבר, לא הייתי מרוצה מכלום והיה לי לחץ כל פעם שהחברים שלו היו מגיעים לדירה והייתי נמנעת בכל צורה שהיא לא לשבת איתם, עבורי זה היה סיוט :\.
איפשהו התחילו להדהד קולות של- אני לא ראוייה, לא מספיק חכמה ועוד...הייתי נורא מדוכאת, היו ימים שהייתי קמה בבוקר וכל מה שרציתי לעשות זה לבכות. לאחר מכן היו לי בערך 2 התפרצויות זעם..על דברים שלא היו קשורים אליו אבל הוא היה איתי כשזה קרה והגעתי למצב שאני לא מצליחה לנשום מרוב עצבים. אני חושבת שאלו התפרצויות זעם, בכל אופן, אבל זה היה משהו שלא אפיין אותי, ואני יודעת שאם הייתי לבד לא הייתי מתפרצת ככה, אני לא יודעת איך להסביר את זה.
בכל אופן, שמתי לב שאני קצת חרדה ליד אנשים בזמן האחרון זה משהו שמלווה אותי מאז ומתמיד אל הייתי בטוחה שזה עבר לי, אבל הינה שוב, זה חוזר., למרות שבסביבת הלימודים אני מרגישה דיי בסדר. בקרב המשפחה שלו אני מרגישה נורא חסרת ביטחון ואני ממש מתאמצת בשביל שהכל יהיה כשורה. לפעמים אני מפחדת..שהם ייקלטו ויחשבו שאני מוזרה..שאני חסרת ביטחון..ושבכלל אני לא ראוייה לו או שלא מתאימה לו. הפחד הזה ממש אוכל אותי והוא השפיע עליי קשות...הרגשתי שאני ממש מוזרה...עם ההתנהגויות שלי, לא רציתי לראות אנשים וכעסתי מאוד, ולא ידעתי על מה.
השבוע יצאתי לטיול עם חברות שהגיעו עם עוד חברים שלא הכרתי. הכרתי אנשים חדשים, אך זוג אחד שהיה איתנו עורר בי משהו..הרגשתי לחוצה ליידם, ושוב ייצא החוסר ביטחון במלואו. הרגשתי שאני קטנה ומטופשת ליידם והיו רגעים שפשוט הייתי משתתקת ליידם. הרגשתי מאויימת ובאי נוחות והרגשתי צורך להוכיח שיש בי משהו, הרגשתי שהם מעניינים (הבחורה) והיה לי קשה להיות איתה, משהו בביטחון שהיא הקרינה דיי גימד את הביטחון שלי. ליד הבחור הרגשתי גם מוזר מתח שאני לא יכולה להסביר.נתתי לזה ממש להשפיע עליי והתעסקתי בזה כל הזמן וזה באמת ממש הרס את כל הטיול. לא משנה כמה אמרתי לעצמי להשתחרר, פשוט, לא הצלחתי. ואז הכל עלה לי..שיש רגעים שאני נעשית חרדה לייד אנשים, אנשים מסויימים שמשום מה מעוררים בי תחושה מסויימת, אני לא יודעת מה זה ולמה זה. ושוב מצאתי את עצמי ממש ממש מדוכאת, בוכה וממש כאב לי על הכל. כאב שלא ידעתי מה עושים איתו והדרך היחידה היא להתחיל ליטול כדורים כי נמאס לי מהתקופות האלו שאני נופלת לדיכאון הזה. ואולי זה בכלל לא דיכאון. זו לא פעם ראשונה שאני נוטלת כדורים אגב, נטלתי פעם אחת ולקחת זמן מה הפסקתי. הייתי בעבר אצל פסיכיאטר והוא אמר שיש לי הפרעת אישיות גבולית, אבל אני לא סומכת עליהם, גם עברו מאז שנים רבות, וכשהוא "אבחן"| אותי הייתי אפשר לומר עדיין מתבגרת ומבולבלת, על המיניות שלה על ההחלטות והתחושות שלה. אבל מודה, שהייתי גם אז עצובה, לא פעם ולא פעמיים אנשים שעבדו איתי היו שואלים אותי למה אני נראית עצובה, והיו לי מחשבות נוראיות כשהייתי קטנה יותר. בכל זאת אני לא סומכת על הרופאים. אמא שלי התעקשה שאקח כדורים אבל היא מגזימה, היא אומרת שאני בסוף אשתגע בקצב הזה. אני לא יודעת מה לעשות, פשוט לא. אני מרגישה כ"כ אבודה ואני מצטערת שההודעה לא ברורה ומפוזרת. אני לא יודעת מה לעשות.