חייבת לפרוק ולשתף
אני מרגישה לבד בעולם הזה. כאילו אף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא מצליח לתת לי עיצות פרקטיות ואף אחד לא באמת יכול לעזור לי. אימי נפטרה לפני מספר שנים, ותחושת הריקנות הזו, החלל הזה שנוצר שהיא הייתה יכולה למלא גדול מתמיד. אני לא ילדה קטנה. עוד מעט בת 27, אבל לא מצליחה להתמודד עם קשיי החיים. אני סטודנטית, ועובדת כ-3-4 פעמים בשבוע (בלימודים אני לומדת במשרה מלאה 8-17 כל יום). אני משלמת לעצמי שכר לימוד (13,000 לשנה למי שלא יודע) והשנה גם שכר דירה וכל ההוצאות האחרות. יצאתי מהבית כי כבר לא יכולתי לסבול לגור שם עם אבא שלי ואחיות שלי שירדו לי לחיים. אבל היום בדיעבד אני אומרת שאולי הייתי צריכה לסבול שם עוד שנתיים עד סיום התואר, כי כלכלית אני לא מסתדרת. אני רואה את הכסף המועט שהצלחתי לחסוך הולך ונעלם לו, ובעבודה אני מרוויחה גרושים... בקיצור, יוצא שאני רוב הזמן מתוסכלת ובדיכאון ובכלל לא נהנית מזה שיצאתי מהבית. אני גם עובדת ולומדת כ"כ הרבה, שאין לי זמן פנוי כמעט ובטח שאין לי זמן לשבת ללמוד מעבר לשעות באוניברסיטה וחבל, כי אני לומדת מקצוע מאוד פרקטי. מאבא שלי אני לא יכולה לבקש עזרה כספית, כי הוא אומר שמצבו גם לא טוב (למרות שיש סיכוי שזה לא נכון, כי מבחוץ נראה שהוא חי לא רע. הוא גם משלם לאחיות שלי שכר לימוד, אבל בגלל שהוא כבר שילם לי עבור תואר ראשון הוא לא יכול להרשות לעצמו לעזור לי עוד. בקיצור נותן לי תמיד תחושה שהוא לא מעוניין לעזור). ואני מפחדת. מפחדת מהחיים העתידיים שלי (לא תהיה לי אפשרות כלכלית להביא ילדים או לקנות דירה בזמן הקרוב), בזמן שרוב האנשים בגילי ממומנים ע"י ההורים ו/או הצליחו לחסוך בחייהם סכום נכבד וכבר בפני קניית דירה והקמת משפחה... בקיצור, יש לי הרבה חששות לגבי ההווה והעתיד ואני לא מצליחה להשתחרר מהם, ולא יודעת איך להמשיך לפעול. לחזור הביתה? לעזוב את הלימודים שאני אוהבת? להבריז ולעבוד יותר?
אני מרגישה לבד בעולם הזה. כאילו אף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא מצליח לתת לי עיצות פרקטיות ואף אחד לא באמת יכול לעזור לי. אימי נפטרה לפני מספר שנים, ותחושת הריקנות הזו, החלל הזה שנוצר שהיא הייתה יכולה למלא גדול מתמיד. אני לא ילדה קטנה. עוד מעט בת 27, אבל לא מצליחה להתמודד עם קשיי החיים. אני סטודנטית, ועובדת כ-3-4 פעמים בשבוע (בלימודים אני לומדת במשרה מלאה 8-17 כל יום). אני משלמת לעצמי שכר לימוד (13,000 לשנה למי שלא יודע) והשנה גם שכר דירה וכל ההוצאות האחרות. יצאתי מהבית כי כבר לא יכולתי לסבול לגור שם עם אבא שלי ואחיות שלי שירדו לי לחיים. אבל היום בדיעבד אני אומרת שאולי הייתי צריכה לסבול שם עוד שנתיים עד סיום התואר, כי כלכלית אני לא מסתדרת. אני רואה את הכסף המועט שהצלחתי לחסוך הולך ונעלם לו, ובעבודה אני מרוויחה גרושים... בקיצור, יוצא שאני רוב הזמן מתוסכלת ובדיכאון ובכלל לא נהנית מזה שיצאתי מהבית. אני גם עובדת ולומדת כ"כ הרבה, שאין לי זמן פנוי כמעט ובטח שאין לי זמן לשבת ללמוד מעבר לשעות באוניברסיטה וחבל, כי אני לומדת מקצוע מאוד פרקטי. מאבא שלי אני לא יכולה לבקש עזרה כספית, כי הוא אומר שמצבו גם לא טוב (למרות שיש סיכוי שזה לא נכון, כי מבחוץ נראה שהוא חי לא רע. הוא גם משלם לאחיות שלי שכר לימוד, אבל בגלל שהוא כבר שילם לי עבור תואר ראשון הוא לא יכול להרשות לעצמו לעזור לי עוד. בקיצור נותן לי תמיד תחושה שהוא לא מעוניין לעזור). ואני מפחדת. מפחדת מהחיים העתידיים שלי (לא תהיה לי אפשרות כלכלית להביא ילדים או לקנות דירה בזמן הקרוב), בזמן שרוב האנשים בגילי ממומנים ע"י ההורים ו/או הצליחו לחסוך בחייהם סכום נכבד וכבר בפני קניית דירה והקמת משפחה... בקיצור, יש לי הרבה חששות לגבי ההווה והעתיד ואני לא מצליחה להשתחרר מהם, ולא יודעת איך להמשיך לפעול. לחזור הביתה? לעזוב את הלימודים שאני אוהבת? להבריז ולעבוד יותר?