חייבים לדבר על. (ט')

[חלומותשל אחרים]

חייבים לדבר על. (ט')

מישהי כאן ראתה את הסרט חייבים לדבר על קוין? הסרט כולו מלא בקונפליקטים וניואנסים של משפחה, קשרים וכו'. בהחלט מעורר מחשבה. אבל הדבר שהכי הדהים אותי- הילד הזה הרס לה את החיים. הוא לקח לה את החירות, את הספייס, את האהבה והנחמה. והיא אף פעם לא אמרה לו מילה רעה אחת. כלום. לעומת זאת- אמא שלי לא שוכחת להזכיר לי על כמה שאני הורסת לה את החיים. למה? פאק איט. ברור לי שזה סרט וזה מוגזם וכו'.. אבל הסרט הזה נגע בכל כך הרבה נק' רגישות. וחוצמזה- אני לחוצה ואני שמנה. המוח שלי לא מתפקד כבר בגרוש. הגוף שלי כואב ועייף (אבל אני שמנה איך זה ייתכן?!) אני מתה שהאשפוז יגיע כבר. מתה. לא יכולה יותר להתמודד עם היומיום. מצד שני... אני שמנה. למה לעזאזל אני הולכת לשם?

 

[חלומותשל אחרים]

מנהלות תמחקו בבקשה.

 

[ג ר נ י ו ם]

זו תהיה תגובה קצת קשה ואולי טריגר

כי נראה שככל שהאשפוז שלך מתקרב את נהיית יותר ויותר חולה. ברור לגמרי שאת לא עושה שום מאמץ לשפר את המצב שלך לקראת האשפוז (זו לא בהכרח ביקורת. ככה הפרעות אכילה עובדות). עכשיו, שאלה. את יודעת בדיוק כמוני את טבלת הbmi. איפה את נמצאת שם? נכון, בתת משקל. את יודעת בדיוק כמוני את רשימת הסימפטומים של הפרעת אכילה. איפה את שם? נכון, עם מרבית הסימפטומים (אחרת לא היו דורשים לאשפז אותך). ואת יודעת מה? התרגשתי לקרוא שד"ר גור מאמין בך. שהוא חושב שאת תהיי מאלה שיחלימו. שלא יישארו כרוניות גם עשר שנים אחרי האשפוז (נעים מאוד) שלא יהרגו את עצמן אחת לשבועיים (את מכירה גם כאלה כאן). את מאמינה בעצמך? את רוצה להבריא? להיכנס לאשפוז כדי ללמוד (גם אם לא במודע) להיות יותר חולה זה רעיון *רע* מאוד. תשתמשי ברציונל שלך. את הולכת לשם כי את חולה מאוד. חולה מאוד מאוד. את הולכת לשם כי הם חושבים שאת יכולה להחלים. על הרבה מאיתנו כבר לא חושבים את זה. אני, למשל, מקנאת בך. יש לך הזדמנות. קחי אותה עכשיו בשתי ידיים, טוב? (ואל תיבהלי בבקשה מהנימה כאן, ולא במסר שלי. זה כי אני באמת רוצה שתשתמשי ברציונל שלך ותעשי את מה שצריך כדי שלא תהיי בעוד עשר שנים במקום שרבות מאיתנו נמצאות בו כי הן לא התאמצו מספיק. תשתמשי ברציונל שלך. ותתאמצי כמה שצריך). וכן - מחבקת. ומאמינה בך מאוד.

 

[חלומותשל אחרים]

לא נכון.

ה-BMI שלי תקין. נשמבעת לך. לפחות בפעם האחרונה שנשקלתי לפני 3 שבועות. אני לא חושבת שאני נהיית יותר חולה, אני פשוט נהיית יותר משוגעת. למה? ככה. לא יודעת באמת שלא. וכן- אני נכנסת לשם בכוונה להחלים. באמת שכן. אחרת לא הייתי עושה את זה. ותודה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

BMI תקין זה גם בסדר

אני מזכירה שBMI הוא לא המדד היחיד לחולי, ושהפרעות אכילה באות בכל הגדלים. את במצוקה. מגיעה לך עזרה. אף אחד לא היה מאשפז אותך אם היית בריאה. את לא משוגעת, יש לך הפרעות אכילה. או כמו שאומר המשפט האלמותי- "הכל בסדר, את חולה". ההמתנה הזו בלתי נסבלת. בכל פעם שאת צריכה שנזכיר לך שמגיע לך טיפול, אנחנו פה בשביל זה.

 

[אלומת האור]

נעים מאוד

שמנה אמיתית שהייתה שם. הייתי רוצה להבין פעם אחת ולתמיד מה כל כך מפחיד אתכן בלהיות שמנות? איך זה שאתן רואות מישהי שמנה באופן מפלצתי כשאתן בתת משקל (או במשקל תקין, אבל נמוך)? איך זה עובד? אני ממש לא מבינה את זה. אני שואלת כי אני באמת רוצה להבין. נגיד שאת שמנה, לצורך הדיון, נניח (הרי אני יודעת את האמת, ואני מאמינה שגם את) - מה כל כך מפחיד בזה?

 

[אלומת האור]

השמנה האמיתית שהייתה שם היא אני, אם זה לא היה

ברור.

 

[חלומותשל אחרים]

כי

אני גם ככה לא יכולה לסבול את ההרגשה של הגוף שלי. שהוא חי, קיים, תופס מקום בחלל. אם אני אשמין עוד יותר, אני אתפוס יותר מקום, אני ארגיש יותר דברים. אלו דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם לבד.

 

[אלומת האור]

אויש

את מסוגלת אבל להבין שההרגשה הזאת לא קשורה לשומן אלא לדברים עמוקים יותר? שההיאחזות ב'שומן' היא כדי לא להתמודד עם הדברים האמיתיים שנמצאים בפנים? אני ממש מתנצלת אם אני חופרת עם זה, אם זה לא מתאים לך, תגידי. אני שואלת כדי באמת, באמת לנסות להבין את מה שאני לא מבינה כל השנים האלה. אני מצטערת שאת מרגישה כל כך רע

. את מתארת תחושה איומה. הלוואי שידעתי לעזור.

 

[חלומותשל אחרים]

כן אני מבינה.

אבל זה לא עוזר בגרוש. אני מבינה שזה קשור לתחושות פנימיות, אבל לא ברור לי מהן, ואיך הן הגיעו לשם, ואיך להעלים אותן. ונניח שהייתי אוספת כוחות מאיפשהו להתמודד עם הדברים האמיתיים, איך אני אמורה להתמודד עם משהו שאני לא יודעת מהו? זה כמו גוש שחור ענק שיושב לך גרון. את לא יודעת מה לעשות איתו ואת לא יודעת איך להיפטר ממנו.

 

[אלומת האור]

בשביל זה את בטיפול, לא?

 

[חלומותשל אחרים]

שלא שינה כלום במובן הזה.

 

[levshavur]

לחלומות של אחרים

שלום לך וואו ! הצלחת לתאר בדיוק את איך שאני מרגישה לפעמים:" גוש שחור בגרון"...זו בדיוק ההרגשה שלי וחשבתי שאני לבד עם תחושה כזאת אבל הפתעת אותי טוב לי לדעת שיש מי שיכולה להבין אותי...כשניסיתי להסביר באישפוז שזה מה שאני מרגישה ולא ממש הבינו אותי ,וגם התייחסו בהתאם , ולא יכלו להבין שכשהגוש נפתח אז כל הג'יפה יוצאת וחשבו שהאשפוז מזיק לי כי זה נראה להם כמו החמרה ואילו אני הרגשתי שחרור פנימי והרגשתי שכששחררו אותי מהאשפוז הייתי באמצע תהליך שחבל שנגמר באמצע. גם עכשיו מרגישה ככה אבל מנסה לשחרר שלא להגיע שוב לאישפוז... אני חושבת שבזכותך אדבר על זה בטיפול תודה !!! לבשה.

 

[levshavur]

לחלומות של אחרים אוליי טריגר

שלום לך בקשר לפחד לתפוס מקום הזכרת לי משהו...יש ספר שבזמנו קראתי על אנורקסיה ובולמיה וכתב את זה איתן בכר, פסיכולוג עד כמה שאני זוכרת וקניתי את הספר דווקא כי זה דיבר אליי הכותרת הזאת...תחשבי על זה, כי למה שכתבת יש משמעות... זה ספר שמיצד אחד מסבירים על שתי המחלות בחלק הראשון יש הסבר על המחלות, הנזקים הגופניים ודרכי טיפול ובחלק השני תיאורי מקרה. אני לא יודעת אם זה יכול להיות טריגרי לחלק מהנשים והגברים שפה, אבל לי זה נתן חומר למחשבה והיו לי גם תובנות חיוביות...אבל אוליי למישהי אחרת זה לא יעזור, לא יודעת מה הגישה בפורום על ספרים מהסוג הזה... אבל כתבתי בכל זאת כי נזכרתי בזה... לבשה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את כותבת את זה בצורה מדויקת וכואבת.

 

[חורה]

זאת לאו דווקא הידיעה שאת לא שמנה

ציטוט מאיזה סרט דוקומנטרי שראיתי ונתקע לי המשפט הזה: "אני יודעת שאני לא טנק, אבל אני לא רזה" כל מה שרציתי פעם זה להיות עור ועצמות

 

[No longer]

קחי הפסקה.

מהמחשבות. תתעסקי בהן בטיפול, כבר שם. כשתגיעי לאשפוז. בינתיים פשוט נסי לקבל את זה שאת הולכת לשם ממש תכף. לא משנה הסיבות, לא משנה אם את באמת צריכה או לא. בכל זה תתעסקי אחרי [אחרי!] שכבר תהיי בפנים. וכן, זה אומר שתגיעי קצת מבולבלת ואמביולנטית ותצטרכי לזרוק את כל המחשבות על המטפלת שלך שם. אבל אז כבר תהיי שם, בפנים, ויהיה קצת מאוחר מדי לתת למחשבות האלו להוריד לך מוטיבציה. זו ההצעה הכי ריאלית שיש לי להציע לך. בינתיים תעבירי את היומיום קצת. נסי באופן נחמד, נסי במינימום הידרדרות, נסי עם אנשים שאוהבים אותך ורוצים בטובתך. [שמחתי לנסות לעזור לכמה שעות

ושמחתי לראות את זיו פנייך שוב, אהובה שכמוך.

]

 

[חלומותשל אחרים]

האישה הזאת עוד תהרוג אותי. שוב שיחה משפחתית. אמא מכריחה את כולם להתיישב בסלון ו"לדבר" היא מתחילה את השיחה ב- מאז שהתחלת את הטיפול הזה החיים שלי התפרקו. אני מנסה להבין מה לעזאזל היא רוצה ממני הפעם. "יופי שהפסיכולוג שלך שם לימד אותך להיות עויינת" והיא ממשיכה לחפור- הטיפול שם בכלל עוזר, את מתפקדת יותר טוב? מרגישה יותר טוב? כי זה נראה שהכל רק יותר רע היא מכריחה את כולנו לעבוד למטבח כדי שאחי חלילה לא ישמע משהו כל פעם שאני מנסה להגיד לה משהו- ששששששש הוא ישמע אותך? סליחה באמת שאני לא יכולה לדבר בלחש תוך כדי שאני נחנקת מבכי ומנסה להתגונן מפני ההתקפה הבלתי פוסקת הזאת שלה "אני רק רוצה להבין מה קורה.. אם אנחנו לא עושים טעות" אנחנו? זה החיים שלי. זו החלטה שלי. אני מנסה להפריד בין הבעיות בחיים שלה לביני. "אני מבינה שעכשיו 'אנחנו' זו מילת גנאי בשבילך" היא אומרת שהיא רק רוצה להבין מה קרה. אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה ורק מתחילה לבכות עוד יותר. אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה. "אז זה מה שאני מקבלת אחרי שנים שאני רצה איתך בכל בתי החולים? את המבטים האלה שאת זורקת לי? זה מה שמגיע לי" איזה מבטים לעזאזל?! מה את רוצה מהחיים שלי???? אני בכלל בוהה ברצפה אבא יושב משועמם ומשחק עם אטב נייר. "נו תגיד כבר משהו!!!!" "מאז הטיפולים האלה שלכם כבר אי אפשר לדבר עם אף אחד פה, לכו תזדיינו אתם והטיפולים שלכם" הטיפולים שלכם? היא זו שרצתה טיפול משפחתי, היא הסכימה שהטיפול יהפוך לזוגי. איך בדיוק זה הטיפולים שלנו פתאום? מה היא רוצה ממני????????????? מה?

 

[חלומותשל אחרים]

והיא ממשיכה

נכנסת לי לחדר, מתיישבת על המיטה "אולי כבר תסבירי לי מה קרה?!" את לא רואה שאני לא יכולה? לא מסוגלת. פשוט לא. כל פעם שהמחשבה מתנסחת לי במוח היא יוצאת לי בדמעות למה את ממשיכה לענות אותי?

 

[אלומת האור]

כואב לקרוא אותך, באמת

אולי לא תרצי לקרוא את זה עכשיו, ואני גם לא מנסה לנקוט עמדה וצד, אני לא מייצגת אף אחד ולא מתיימרת להבין לא אותך ולא את הורייך. אני יכולה רק לנסות לומר לך בעדינות, כמישהי מהצד שקוראת אותך, שגם ההורים שלך חסרי אונים לא פחות ממך. גם הם כואבים. הם רוצים לגשת, הם רוצים לעזור, והם לא יודעים איך. זה לא שאת טובה והם רעים, אין דברים כאלה. את טובה והם טובים ויש לכם קצרים בתקשורת. הם לא יודעים לקרוא אותך. הלוואי שלי הייתה אימא שהייתה באה איתי בכלל לטיפולים, ואני מדברת על הטיפולים הפיזיים שעברתי. בחיים שלי זה לא עניין אותה, ומגיל 18 הסתובבתי לבד בבתי חולים עם הבעיות הרפואיות שלי. אני מנסה להראות לך שתנסי לקחת מזה את הצד הטוב, החיובי - הם רוצים לעזור לי, אבל הם עושים את זה בצורה עילגת/מגושמת/מכאיבה/מזיקה. אני באמת מאמינה שהם לא מבינים (הם הרי אומרים את זה כל הזמן). הם לא מבינים. אולי הם גם לא רוצים להקשיב, כי הם פוחדים. הם פוחדים שתאשימי אותם במצב שלך. הם פוחדים כי הם לא מבינים מה קורה לך, הם מאבדים שליטה, הם לא יכולים לעזור. זה נורא כשהילד שלך סובל כל כך ואת לא יכולה, כאימא, לעזור לו. זו לא צריכה להיות הבעיה שלך, את הבת שלהם ואת זו שזקוקה לעזרה, את לא צריכה להכיל את הכאב שלהם, רק אולי תנסי לראות גם את חוסר האונים שלהם, שאתו הייתי מצפה שיתמודדו בטיפול הזה שלכם. וסתם עולה לי עכשיו רעיון: את חושבת שהיית מסוגלת לנסח מכתב לאמך ולהסביר לה מה את מרגישה? להסביר בלי לחץ ובלי דמעות, לתת לה לקרוא, לשבת לשתות אתה במטבח רק את והיא... מה את חושבת שיקרה? יכול להיות שזה ישפר קצת את המצב? שולחת חיבוק גדול לחלומות האמיצה