חידת זן לשבת איתה

[ושתי המלכה1]

חידת זן לשבת איתה

"הם לא טרוריסטים" (חנין זועבי)

 

[סטיבן מקטאולי]

 

[איזיגו1]

אנסה

"הם"

 

[ושתי המלכה1]

כל פתרון אפשרי

אם הוא חודר דרך קליפות האשליה האישית, או לפחות מביא לראייה יותר שקופה של הקליפות.
אם שמים לב לכך שמשהו בפנים זז, ולא בחוץ.

בהקשר המשפט, מסופר על מורת זן (למה הם תמיד צריכים להיות זכרים?) שפגשה בחומת ההפרדה שתי דמויות שהתווכחו במשך מאה שנה
אחת אמרה, אני יהודי, כולה שלי, אני טוב, אתה רע רוצח ילדים וטרוריסט
שניה אמרה, אני ערבי, כולה שלי, אני טוב, אתה רע רוצח ילדים ומדכא

ניגשה אליהם מורת הזן ונזכרה בסיפור אחר ששמעה...

שני תלמידים התווכחו ביניהם בהביטם על דגל מתנופף ברוח. אחד אמר הדגל זז. שני אמר הרוח זזה.
בא מורה הזן ואמר להם, ההכרה נעה.

הפלאשבק נגמר. היא משכה בכתפיה והמשיכה הלאה. הסכסוך הזה גדול עליה..

 

[ינוקא1]

הקטע הוא שכאן

באמת היהודי הוא הצד הטוב.

האם יהודים היו מסוגלים לעשות את זה למשל ?

https://www.youtube.com/watch?v=C9QiYTZ5vvQ

או את זה (כאן זה אפילו לא נגד יהודים) :

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/595/695.html

או כאן :
https://www.youtube.com/watch?v=mD8L3XsIYIk

ואפשר להביא לך עוד דוגמאות.
מספיקה אפילו חטיפה של נערים בני 17 מהשבוע שעבר.

אומנם יש לנו רצון מסוים להיות "אובייקטיביים" ולהראות כאילו שני הצדדים אשמים באותה מידה.
אך כאן האובייקטיביות הזו היא שקר.

מציע לך לראות בעיון רב את הקטע הבא :

https://www.youtube.com/watch?v=iGB4tE-Ca2E

 

[איזיגו1]

המילה "אשמים" אינה במקומה

זוהי המציאות והיא נקבעה על ידי הבחירות של כל הצדדים המעורבים.
מכל אחד זה יכול להוציא "רע" אחר.

אגב, אני מאמין שהילדים שנחטפו אינם בין החיים.
פשוט על יסוד מקרים דומים בעבר נראה לי שהם נרצחו על ידי חוטפיהם.

 

[ינוקא1]

גם אני מאמין שאנחנו יוצרים

את מציאותינו , ובאופן כללי אני בעד לקבל את המציאות ולפעול בהתאם , ללא האשמות.

אלא שכאן , גם כאשר אנחנו פועלים בהתאם למציאות (למשל בונים גדר הפרדה) באים אלינו בביקורת !

העולם פשוט מקבל את השקרים שמפיצים עלינו , ומאשים אותנו.
כי מול האשמות הפליסטינים אין הסברה ישראלית טובה.

לכן במציאות הזו , הדרך לפעול בהתאם היא פשוט לחשוף את פרצופם האמיתי ושקריהם מול העולם.

לא להאשים ממקום "רגשי" , אלא להאשים ממקום רציונלי קר ומחושב העושה זאת כדי לנצח בקרב.

בעולם חושבים "מה כבר הבעיה ? תתנו להם שטחים ויהיה לכם שלום".

אך זה פשוט לא נכון. רובם המוחלט מעדיפים לראות אותנו בים.
רובם המוחלט מסיתים את ילדיהם מגיל 0 לשנאת יהודים , ומכניסים להם לראש שמדינת ישראל עשתה להם "נכבה".
ממילא אף מסירת שטחים לא תביא לשלום - ההיפך.

הפלסטינים ומדינות ערב תקפו אותנו ב48 , ומדינות ערב הבטיחו להם שאחרי שהיהודים יובסו הם יקבלו את בתיהם ורכושם.
בפועל מה שקרה זה שהפליסטינים ומדינות ערב הובסו , והפלסטינים הפכו לפליטים - לשמחתינו.
ואני אומר "לשמחתינו" , כי אם זה לא היה קורה היינו עמוק בים.

כך שמי שגרם לנכבה ולבעיה הפלסטינית , זה לא אנחנו אלא טפשותם של מנהיגיהם ומדינות ערב.
בדיוק אותו כנ"ל קרה ב67 - הם רצו להעלים אותנו , בפועל זכינו וכבשנו בחזרה את ירושלים ויהודה ושומרון.
ממילא הפלסטינאים יכולים להאשים ב"כיבוש" רק את עצמם.

המצב כרגע הוא שמתקיימת נגדינו בעולם מלחמת תעמולה - שבה אנחנו מפסידים יום יום.
וזה קורה כי הישראלים בעצמם לא מכירים את העובדות הפשוטות.
ההפסד במלחמה הזו הוא איום קיומי על מדינת ישראל , הוא מחליש אותנו גם מבפנים וגם מבחוץ.

לכן כרגע הפתרון הוא דווקא כן להאשים.
לא להאשים ממקום רגשי , אלא ממקום רציונלי - כצעד הנכון שצריך לעשות כדי לנצח בקרב.
בד בבד , לחשוף את פרצופם האמיתי - כברברים וכרוצחים.

כי אם שואלים אותנו "למה איננו נותנים להם שטחים וזהו ?"
התשובה היא שכבר הציעו ונתנו להם מספיק פעמים , אבל הם כטרוריסטים ניצלו כל חופש שניתן להם כדי לתקוף אותנו.
פעם אחר פעם.
וזה קורה בגלל ההסתה הפרועה אצלם נגדינו.
הסתה שעליה הם מחנכים את ילדיהם.

במציאות כזו כן צריך להאשים.
כי מאשימים אותך , אז אתה צריך להתגונן.
התגוננות שמשמעותה היא פריסת העובדות האמיתיות לעין כל.

אחרת אתה עומד וסופג התקפות , מצטייר בעולם כרשע , ומזמין עליך לחץ.

אחרי שתהדוף את ההתקפות , אז יגיע הזמן לשלום.

 

[sheketz]

הקרב על התודעה

מהי תודעה כוזבת ומהי תודעה "נכונה"?
"אנחנו והם" זוהי תודעה כוזבת, ומציאות כואבת.

עד כמה שאני מבין, הבודהה לימד שהתודעה ה"נכונה" היא התודעה המביאה שלווה.
אבל מהו המעשה הנכון? הריפוי יכול להכאיב. אבל הכאב אינו מרפא.

 

[ינוקא1]

אני חושב שהדברים הם יותר מורכבים.

לפעמים "אנחנו והם" זה הדבר הנכון.

ולפעמים זה לא הדבר הנכון.

לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. {פ}
ב עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

 

[sheketz]

נשמע לי כמו תיאור די מדויק של

מציאות הסמסרה.

 

[ינוקא1]

אמת ויציב.

אם אני מגדיר סמאסרה כ"תנועה מתמשכת" או "זרימה מתמשכת" - זה בדיוק מה שזה מתאר.

(ביהדות זוהי נקראת "ספירת המלכות" , והיא קשורה לירח ולמחזור החודשי , וכמובן לעולם הזה.
יש בפסוקים הללו 14 פעמים "עת" לטובה , ו14 פעמים "עת" לרעה.
זה כנגד 14 הימים שהלבנה מתמלאת , ו14 הימים שהיא מתחסרת - שזוהי המחזוריות של כל העולם).

ואנחנו נמצאים בתוך זה - בתוך המעגל הזה.

ומה שעקרוני במצב הזה הוא לא "לחבק" כל הזמן , וגם לא "לרחוק מחבק" כל הזמן.

מה שעקרוני כאן זוהי ה"עת".

כלומר - לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון

"לחבק" בזמן הנכון , ו"לרחוק מחבק" בזמן הנכון.

זה האתגר כשאנחנו בתוך המצב שנקרא בלשונך "סמסרה".

וכדי לתפוס את ה"עת" הנכונה הזו לכל דבר , אנחנו צריכים כלפי חוץ להשתנות בכל רגע (בהתאם למציאות החיצונית) , אך מבפנים להיות שווי נפש כלפי הכל.

 

[ושתי המלכה1]

הכל פעולות ללא עושה

באותה מידה קרישנה יכל לספר זאת לארג'ונה, עת מלחמה ועת שלום, עת להרוג ועת לרפוא
כל דבר זמני וחולף נעשה בעתו, מעצמו, ללא בחירה אישית, וללא השלכה אישית

הסמסרה אינה בפעולה עצמה, אלא בתפיסה שיש מי שעושה אותה בנפרד ממנה ובנפרד מהדבר עליו מתבצעת הפעולה
אני נלחמת, אני משלימה, אני הורגת, אני מרפאת, אני מבקשת, אני מאבדת, אני נולדת, אני מתה

 

[ינוקא1]

אני מאמין שכן יש "עשיה"

מסוימת , של "לא לעשות".
אך זו עדיין עשיה לכל דבר.
דברים אינם נעשים מעצמם.

הדוגמה לזה היא שייט מיומן לעומת שייט לא מיומן :

שייט מיומן יודע לנצל את הזרמים לטובתו.
הוא "עושה" פחות , אך הוא עושה יותר.
זאת כי הוא יודע לנהוג עם תנועותיו בחסכנות ובדייקנות ובגמישות.
הוא לא מבזבז אנרגיה מיותרת , אלא חש במדויק את הזרמים , וחש במדויק אילו הטיות קלות הוא צריך לעשות.

שייט לא מיומן , לעומתו , מבזבז אנרגיה מיותרת ותנועותיו מגושמות יותר.
הוא "עושה" יותר מבחינת השקעת כח , אך עושה פחות במבחן התוצאה.
זאת כי הוא פחות חסכן , פחות מדוייק , ופחות גמיש.
הוא מבזבז אנרגיה מיותרת כי הוא לא מודע מספיק לזרמים , וכשהוא נע הוא מגושם וצריך לתקן את עצמו כל הזמן.

כאשר מדברים על "אי עשיה" , זו מבחינתי הדוגמה המושלמת

כי היא מצילה מהטעות של "הכל נעשה מעצמו".
לא הכל נעשה מעצמו

גם השייט המיומן , לא מאפשר לעצמו "להיסחף".
היסחפות לעולם לא תביא אותו למחוז חפצו.
סירה ריקה ללא שייט , לא מגיעה למחוז חפצה.

אומנם השייט המיומן יותר "נכנע" לזרמים , אך אין זו כניעה אמיתית

יש לו

כוונה

ברורה לאן הוא רוצה להגיע.
הוא "מנצל" את הזרמים ונע בעזרתם , דרך אותה ה"הכניעה" לכאורה.
ככל שהוא מיומן יותר נראה כאילו הסירה נעה מעצמה , אך אין זה באמת כך.

כי בלי

הכוונה

של השייט , הוא לא יגיע לשום מקום

 

[ינוקא1]

ואגב ,

ההגדרה שלי לאדם בעל עוצמה , זה אדם שיודע להפוך "מעט" להרבה.

בדיוק כמו השייט -
הוא מודע לזרמים , ומודע לתגובותיו ולתוצאותיהן , לכן יכול להפיק גם מהזרמים המינימליים את התנופה המכסימלית - בהתאם לכוונתו.

וכך זה בכל תחום בחיים.

החיים מספקים לנו תרגול אינסופי בהקשר הזה.

הלימוד "לאגור עוצמה" הוא בעצם ללמוד כיצד להפיק את המכסימום האפשרי מהמינימום.

הלימוד כיצד להיות חסכן , גמיש , דייקן ויעיל - בהתאם למציאות ולכוונה.

(זהו בעצם התחום שנקרא היום "אופטימציה" , למיטב הבנתי)

אם נניח מצב היפוטטי בו יש ליצור מסוים עוצמה "מכסימלית" , אז ליצור זה יש רק כוונה ולא יותר מכך.

 

[הקוסמת הורודה2]

יקירתי לא הבנתי את כוונתך...

כתבת "הסמסרה אינה בפעולה עצמה, אלא בתפיסה שיש מי שעושה אותה בנפרד ממנה ובנפרד מהדבר עליו מתבצעת הפעולה"
מה התכוונת? ולמה זה לא עשייה? באמת שניסיתי להבין

 

[ושתי המלכה1]

סמסרה היא סבל.הסבל נובע מתפיסה שיש מישהי

שהעולם קורה לה. למשל קוסמת.

הסבל אינו בעצם זה שיש חיים, קיום, פעולות, תופעות. אלא בנופך האישי שהם נצבעים בהם.

למשל, אפשר לאכול מלפפון חמוץ. נגיד שהתגובה שלי היא "איחס זה מגעיל אותי" תוך עיוות הפנים, זאת אומרת התנגדות לטעם של החומץ מתוך תפיסה אישית, אכלתי ומשהו קורה לי, והוא לא נעים לי. סבל.

ואילו התופעה עצמה, החמיצות, היא בסך הכל תופעת חיים חסרת מאמץ שמתרחשת מעצמה בטרם עלתה התנגדות אישית. כל מה שיש הוא האכילה והחמיצות שעולה. בכך אין שום סבל.

גם ההתנגדות לחמיצות מתרחשת מעצמה מתוך התניה מהעבר. אבל בנוסף ישנה תפיסה שכל האירוע הזה קרה לי אישית, והוא לא טוב. זוהי הסמסרה.

 

[הקוסמת הורודה2]

הבנתי תודה ושתי המלכה !

 

[נציב המים]

מציאות

במציאות יש כאן הרבה בני אדם.
בני אדם שאתה קורא להם "יהודים" ובני אדם שאתה קורא להם "ערבים".
בפועל אלה וגם אלה בני אדם.
כל מיני סיבות פוליטיות/דתיות/לאומיות גורמות לבני האדם האלה להאמין שהם שונים במהותם אחד מהשני, שיש "אנחנו" ו-"הם", שיש "רעים" ו-"טובים".
במציאות יש רק הרבה בני אדם, שכולם לפעמים "טובים" ולפעמים "רעים", לפעמים "צודקים" ולפעמים "טועים".
הצורך הזה להגדיר "אנחנו" ו"הם", הוא מה שמייצר את כל הסכסוך הזה.
אם הייתי מתייחס לערבי מהצד השני של הגבול כמו אל אח שלי, לא הייתי צריך "גדר הפרדה", ולא היה סכסוך על שטחים, בדיוק כמו שאין לי בעיה לגור עם אח שלי באותו הבית.
ברגע שאנחנו מייצרים הפרדה מלאכותית בין בני אדם, כל הדבר הזה שאתה מתאר נוצר ומתפתח, ואז כבר צריך "להדוף התקפות" מצד אחד ו"הסתה" מצד שני.
אז נכון, באנו מתרבויות שונות, עם רקע שונה, אבל גם אני ואתה באנו מרקע שונה, ואין לנו בעיה להיות שכנים.
הבעיה היא שנבחרה תכונה אחת, נקרא לה "לאום", והוחלט כי על פיה יש להפריד בין בני אדם.
למה דווקא לאום? למה לא צבע שיער? או רמת השכלה? או מוצא אתני?
הבעיה היא לא בשוני בינינו, אלא בסיווג הזה, בהפרדה הזו, ב"אנחנו" ו-"הם" הזה.
ברור שכל האוטופיה הנחמדה הזו צריכה איכשהו להיקשר למציאות היומיומית, אבל בשביל שזה יקרה צריך להסתכל באופן צלול ולהבין מה הדרך לשם.
ראשית כל, הדרך היא בחינוך בשני הצדדים, כמו שיש הסתה בצד שלהם, גם בצד שלנו יש.
זה שמגיל הגן מחנכים אותך שכולם שונאים אותך וקמים עליך להשמידך, מייצר בך בדלנות המתבטאת ב"אנחנו" ו-"הם" האלה.
כשמדברים על עמים ולא על אנשים, זה מייצר את זה.
והכי חשוב, כשמדברים יותר על העבר ופחות על ההווה, זה מייצר את זה.
כשכל מה ששני הצדדים עוסקים בו זה "מי היה כאן קודם" ולמי מגיע מה, האם בכלל ניתן לפתור את זה?
אם בשני הצדדים יקומו אנשים המוכנים לשים את העבר מאחור ולבחון כיצד הופכים את המקום הזה למקום של בני אדם, ולא של "יהודים" ו-"ערבים", יש סיכוי להתקדם.
ואיך זה קשור לפורום? קשור מאוד!
זה מתחיל באדם הפרטי, בהבנה כי ה"זהות" שלך היא אוסף התניות ואמונות שהוטבעו בך, והמציאות העכשווית שלך, אותה חוויה או "פלא", איננה קשורה להיותך "יהודי" או "אשכנזי" או "דתי" או "חילוני".
היא קשורה להיותך בן אדם, וגם לערבי מעבר לגדר ההפרדה יש את ה"זהות" הזו שהוא מאמין בה בדיוק כמוך, ושתי הזהויות המדומיינות האלה נלחמות זו בזו, כל ההתניות שלך נלחמות בהתניות שלו.
והכל בגלל אותה הזדהות עצומה עם ה"לאום" הזה, כאילו שיש בכלל דבר כזה בחוויה העכשווית שלך.
אז מה עושים? מגדלים ילדים באופן אחר. לא בתור יהודים או ערבים או לא יודע מה, אלא מגדלים אותם בתור בני אדם.
כשהילדים האלה יגדלו, ויגדלו את ילדיהם באופן דומה, ואת נכדיהם, אז זה ייפתר.
תוך מספר דורות ניתן להגיע לכך, אבל מרוב הזדהות לאומית, אף אחד אפילו לא חושב בכיוון הזה.
ובמקום זה אתה נותן קישורים לכל מיני התנהגויות מזעזעות של בני אדם, ומישהו אחר נותן קישורים להתנהגויות אחרות.
בלי לרגע לעצור ולחשוב מאיפה כל זה נובע.

בוקר טוב ושבוע טוב,
נציב המים

 

[ינוקא1]

את מה שאתה אומר ניסו בערך לפני 100 שנה.

וקראו לזה "קומוניזם" - אמרו "בואו נבטל את עניני הלאום והדת המפרידים בין אנשים , ונהיה כולנו אותו דבר".

בסופו של דבר זה לא עבד.
ולא רק שזה לא עבד , האידאולוגיה הזו שעל פניה נראית הדרך הכי טובה לגן עדן עלי אדמות , התבררה בדיעבד כאידאולוגיה הרצחנית ביותר במאה הקודמת.
גם ברוסיה , גם בסין , גם בקמבודיה גם בקוריאה ....

ולדעתי הסיבה היא מאוד פשוטה -
יש הבדלים בין אנשים ובין גזעים.
בדיוק כמו שיש הבדלים בין יד לרגל לראש.
אי אפשר לעשות את כולם "אותו דבר" , בדיוק כפי שאי אפשר להפוך את האדם כולו ליד או לרגל.

"אחידות" זה דבר רע מאוד - הבדלים בין בני האדם ובין התרבויות חיוניים.

לעומת זאת "אחדות" זה דבר טוב - זוהי הכרה בכך שאני והאחר שונים , ולמרות זאת אנחנו שני חלקים של אותו השלם.

אז אני אישית בעד "אחדות" ונגד "אחידות".

ואם תקרא את הודעותי הקודמות בשרשור זה , תגלה שאני בעד מדינה דו לאומית.
אני בעד שהערבים יהיו ערבים , והיהודים יהיו יהודים , ועדיין אני חושב שאפשר להביא שלום אמת.
לדעתי אנחנו והערבים יכולים באמת להפוך את המקום הזה לגן עדן אם נלך בכיוון הנכון.
אבל עדיין רבה הדרך , ונדרש המון תחכום כדי להגיע לשם.
בין השאר נדרשת ההבנה שיש "אנחנו" ויש "הם" ואנחנו נמצאים במקומות שונים , ולא יעזור כלום.

עכשיו , מתי יצא לך לשוחח באחרונה עם פלסטיני שיחה על הענינים הללו ?

לי , למשל , יצא לשוחח על כך היום בבוקר עם פלסטיני צעיר שעובד איתי בבית החולים.
ובחודשים האחרונים יצא לי לשוחח עם לא מעט פלסטינים. תמיד אני והם איכשהו "מתחברים".

אינני רוצה להאריך בניתוח המצב שלהם , אך אני אגיד זאת בצורה הכי פשוטה - הם נבוכים , הם מבולבלים , הם קרועים.
הם יודעים שהפתח מושחתים , אך לא רוצים את חמאס.
הם נגד ישראל , אך יודעים שהיא יותר טובה מכל מדינה פלסטינית.
הם מעבירים בוואטס אפ תמונות זוועה של מה שכביכול ישראל עושה בשטחים , אך מעוצבנים גם ממה שקורה בסוריה.
הם מרגישים את עצמם כמשתפי"ם כשיש להם תעודות זהות כחולות , ומצד שני לא רוצים לוותר על זה.
הם מוסתים בהמון המון מסרים אנטי ישראלים , אך מצד שני הם רואים גם ישראלים אחרים.

במצב הזה שהם נמצאים בו עכשיו , עדיין הקרקע איננה בשלה לשלום. עוד ארוכה הדרך.
אבל אם מדינת ישראל תשקיע בהסברה רצינית לרחוב הערבי , השלום יהיה אפשרי.

וזה בהחלט שווה את המחיר.

 

[נציב המים]

לא אמרתי את זה בכלל

לא דיברתי על לבטל את ההבדלים בין אנשים, זה בכל מקרה בלתי אפשרי.
דיברתי על כך שמשתמשים בהבדלים האלה על מנת לייצר קבוצות "מנוגדות" לכאורה, ומלמדים כל צד כי השני הוא ה"אויב".
אבל לא משנה, אין לי כל כך רצון לעסוק בפוליטיקה.
כל ההתעסקות ב"מי עשה מה למי ומתי" מרגישה לי כמו עיסוק בתפל. זה לא באמת העניין כאן לדעתי.
יש כאן משהו הרבה יותר עמוק מיהודים וערבים, ומה שקורה כאן באזור זו רק דוגמה לדברים דומים שקורים בכל העולם.
בסופו של דבר, הבעייה היא יצירה של קבוצות מלאכותיות ושל זהויות מזוייפות שאנשים מזדהים איתן והופכים אותן ל"מטרה" של החיים שלהם.
אני לא אומר שאין דבר כזה יהודים וערבים, אני כן אומר שהעובדה שמישהו הוא יהודי או ערבי בכלל לא משנה שום דבר.
זו סתם עובדה לגביו, כמו צבע עיניים וגובה ואוכל אהוב. כשמישהו רואה עצמו קודם כל כיהודי ואז כבן-אדם, שם מתחילה הבעיה.
אני מסתכל על "זהות" לאומית כעל איזו המצאה שמישהו דחף לי לראש פעם, ולא כמשהו ששייך למציאות העכשווית שלי.
אם אצלך זה אחרת, הכל בסדר, רק דיברתי מנקודת המבט שלי.