חזרתי ../images/Emo13.gif <מגילה>
מסופ"ש עוצמתי מאוד, סופ"ש של "ריברסינג" בים המלח. נושא הסדנה – סליחה. נושא טעון. למי אני צריכה לסלוח? אהמממ למי לא.. לכל אחד מאיתנו יש כעס שהוא סוחב איתו הרבה שנים, שלא יצא אפעם.. כעס שאנחנו מתבשלים בו, שמכאיב לנו, שמעמיס עלינו. עם סיבה? בלי סיבה? לא יודעת.. בסופו של דבר מתברר שכנראה בלי סיבה... כי מה משרת אותנו הכעס? רק כאב וסבל הוא גורם לנו, אז למה לא לשחרר אותו? זו היתה המטרה של הסדנה. סופ"ש מרוכז של תהליכי "ריברסינג" ביחד עם מפגשי שיתוף, עם דמיון מודרך ואפילו עם זריקת הכעסים לים.. מה זה ריברסינג? האמת, קשה להסביר, צריך לחוות. זה תהליך של "נשימה מעגלית". תהליך של נשימה מודעת בקצב מהיר מהרגיל, נשימה רק לבית החזה. תהליך מאוד עוצמתי. תהליך שמי שנכנס אליו, לא יודעת איך יצא ממנו. תהליך שמפחיד אותי כל פעם מחדש. תהליך שאין לי מושג למה אני בוחרת לעשות אותו כל פעם מחדש. תהליך שמנקה אותי כל פעם מחדש. תהליך שמרגיע, תהליך שמאפשר לי נשימה. הרעיון הוא שכל תא בגוף שלנו נושא איתו זיכרונות מודעים ובלתי מודעים, של כל רגע בחיים שלנו. זיכרונות של הרגשות שלנו (שליליים וחיוביים) זיכרונות של מצבים שחווינו וכו'. נשימה מעגלית מכניסה חמצן חדש לתאים ולמעשה מנקה בכך את התאים. עם הניקיון הזה יוצאת כל הג'יפה החוצה – בצורת בכי, צעקות, תנועות ידיים ורגליים, ועוד ועוד (יש פעמים שיוצא גם צחוק!) וככה הכאב יוצא החוצה והתאים מתחדשים. אני יודעת שעבורי זה תהליך גופני מאוד מאוד עוצמתי. יודעים באיזה מצב מתחילים ולא יודעים איך הוא ייגמר, מה יצא, איך יצא. בריברסינג הראשון ("חימום") יצא הרבה בכי, וגם צעקתי המון. צעקתי את הצעקה שכל השנים רציתי לצעוק, את הצעקה שרציתי לצעוד כבר משהייתי ילדה קטנה, אבל לא העזתי. באמצע התהליך הופיעה גם הילדה הקטנה, בבכי. לא ידעתי אם היא בוכה כי היא מפחדת ממה שקורה לה-לי, או כי היא בוכה על הכאב שהיא נושאת איתה, על הפגיעה. מצד אחד רציתי להרגיע אותה שהכל בסדר, שאני שומרת, מצד שני –רציתי להמשיך בתהליך. לצעוק חזק יותר, להוציא עוד מהכאב הזה החוצה. הריברסינג השני היה בבריכה סגורה עם מים מים המלח. היה קשה לי לזרום, לבטוח, לתת אמון למים, למי שמחזיק אותי, לעצמי. אז יצא קצת בכי, וקצת כאב (ובכל זאת יצא!). הריברסינג השלישי היה בשש בבוקר בים המלח עצמו. כל הקבוצה החזקנו ידיים ונשמנו. אי אפשר היה לצעוק ממש (כי הזקנים שהיו במים בשעה המוקדמת הזו היו נבהלים) אז היה ריברסינג בקונרטול. גם בו יצא כאב ובכי ואפילו צעקתי קצת. בסופו הגיעה הזריחה! צפנו כולנו על פני המים וצפינו בשמש שעלתה, בזריחה מדהימה
. באנרגיות המרגשות של הטבע, היה מרגיע, מרגש ומדהים! הריברסינג הרביעי היה בקרקע, בחדר, לפני שחזרנו הביתה. עוצמתי במיוחד. צעקתי המון, ממש הרגשתי איך אני צועקת את הצעקה שלא נצעקה עד היום (או עד לפני יומיים, בריברסינג הראשון). באמצע שאני צועקת, בוכה, מתפתלת, באה המדריכה ו"צעקה" עלי שאפסיק לרחם על עצמי ואתחיל לנשום. אמרה שאפסיק לצעוק ואתחיל לנשום, כי הנשימה מזרימה חמצן חדש, מסלקת את הכאב ומחדשת אנרגיה בתאים. המשפט הזה שלה "תפסיקי לרחם על עצמך ותתחילי לנשום" היה עבורי הניעור שהייתי צריכה. לא רק לריברסינג עצמו אלא לחיים בכלל. שאפסיק לרחם על עצמי, כי אין מה לעשות, הכאב, הפגיעה, הקושי, הכעס, המצוקה שאני נושאת בתוכי – הכל נכון, הכל קיים, אבל דיי, זה היה ואי אפשר להמשיך ולסחוב את זה כל השנים.. צריך להמשיך הלאה, לחיות, להתקדם, לצמוח... אז ברגע שהיא ניערה אותי ככה, התחלתי לנשום.. אח"כ היה דמיון מודרך במטרה שנרגע ונחזור לעצמנו. בדמיון המודרך הזה היה אור שמגיע אלינו ופותח דלתות בצבעים שונים בלב שלנו, ומאיר את כולנו, ומנקה את כל הגוף. ממש יכולתי לראות את זה. ראיתי את כולי בהילה לבנה, מוקפת. פתחתי את הידיים ואספתי את האור הזה אלי. ונשמתי עמוק. ובכל נשימה דמיינתי שאני מסלקת את הכאב, ומכניסה אנרגיה בריאה, מרפאת. אנרגיה של אור. במהלך הדמיון מודרך המדריכה אמרה שהמלאכים ששומרים על כל אחד מאיתנו שולחים לו את האנרגיה המרפאת הזו. ואני תוך כדי הדמיון מודרך, בעיניים עצומות, מעבר לאור הבוהק שראיתי מסביב לכל הגוף שלי, ראיתי גם את כל צבעי הקשת חולפים מול עיני. ובמקביל ביקשתי "הוכחה" מהמלאכים ששומרים עלי, שהם איתי.. תוך כדי שאני מבקשת את זה, חלפו מול עיני 4 דמויות (ראיתי רק את הראש שלהם). לא הכרתי אפחד מהם, אבל זה היה הסימן שלי, שהם איתי.. ומלווים אותי, ולא יתנו לי ליפול.. הרבה דברים קרו לי בסדנה הזו. זרקתי את הכעס, את הכאב. בערב שישי עלינו על הר סדום לטקס של זריקת הכאב והכעס וטיהור שלנו לקראת השנה החדשה. היה מרגש, והרגשתי איך אני זורקת ממני את הכאב והכעס. סוג של משלימה עם מה שיש. במהלך הסדנה הרגשתי שהמדריכה לא נותנת לי מספיק "צומי". היתה מישהי מאוד שתלטנית בצומי שהיא לקחה מכל הקבוצה. בהתחלה התעצבנתי, אח"כ הבנתי להסתכל על ה"יש".. וה"יש" הוא שבעצם את כל התהליכים, התובנות, ה"איך" לשנות ולפעול ולהתנקות, עברתי בעצמי, מעצמי. מהכוחות וממה שיש בתוכי.. התובנה הזו מאוד העצימה אותי. היו לנו הרבה שיחות בסדנה הזו, על כך שהנשמה בוחרת מה לעבור בחיים. ז"א שהנשמה בוחרת "לכאוב" או "לסבול" או למעשה בוחרת את "השעורים" שלה. זה לא נתפס, לא? זה יכול להיות שילדה בת עשר תבחר שאחיה ינצל אותה מינית? זה יכול להיות שילדה בת 7 תבחר לעבור ניתוח בהרדמה מלאה? זה יכול להיות? זה לא נתפס.. אז חשבתי לעצמי עם עצמי מה השיעור הזה בה ללמד אותי, והגעתי למסקנה, שהשעורים האלה באו להראות לי כמה כח ועוצמה ויכולת להתמודד יש לי.. להתמודד עם הכאב ועם הסבל.. בשלוש השנים האחרונות, פתחתי את עניין הפגיעה המינית והניתוח שעברתי שהיתי קטנה. זה היה סבל בלתי ניתן לתיאור. כאב נפשי שכל כאב אחר עדיף עליו. ובכל זאת שרדתי, ועברתי והנה אני חיה, וזה בזכות העוצמה הרבה והכח הענקי שקיים בתוכי. אז החלטתי לשחרר את הכאב והכעס ממני. חוץ מזה, החלטתי להפסיק לסחוב איתי את היומן שלי לכל מקום. היומן שלי שהולך איתי כבר 3 שנים לכל מקום. אבל לכל מקום. זהו, הוצאתי אותו מהתיק. אני יותר לא סוחבת את המילים שמתארים את הכאב הזה איתי לכל מקום. זה נשאר בבית, בקופסא של היומנים. והיום גם קניתי לי אבנים חדשות, כי הקודמות שהיו איתי, סיימו את תפקידן. ז"א מה שהן היו צריכים לתת לי – הן נתנו, והגיע הזמן לחדש באבנים חדשות, לאנרגיות שאני צריכה לתקופה עכשיו, לשנה החדשה. שחררתי המון בסופ"ש הזה. זה לא שהטראומה נמחקה, היא קיימת ותמשיך להיות. אבל באיזשהו מקום הבחירה היא להפסיק לכעוס ולהתבוסס בכאב, או כמו שהמדריכה אמרה לי – להפסיק לרחם על עצמי, ולהתחיל לנשום. אני מאחלה לכולנו שנה של אושר, שנה של שמחה, של צחוק, של אהבה. בלי כאב, בלי כעס. עם שלווה ורוגע. אמן
מסופ"ש עוצמתי מאוד, סופ"ש של "ריברסינג" בים המלח. נושא הסדנה – סליחה. נושא טעון. למי אני צריכה לסלוח? אהמממ למי לא.. לכל אחד מאיתנו יש כעס שהוא סוחב איתו הרבה שנים, שלא יצא אפעם.. כעס שאנחנו מתבשלים בו, שמכאיב לנו, שמעמיס עלינו. עם סיבה? בלי סיבה? לא יודעת.. בסופו של דבר מתברר שכנראה בלי סיבה... כי מה משרת אותנו הכעס? רק כאב וסבל הוא גורם לנו, אז למה לא לשחרר אותו? זו היתה המטרה של הסדנה. סופ"ש מרוכז של תהליכי "ריברסינג" ביחד עם מפגשי שיתוף, עם דמיון מודרך ואפילו עם זריקת הכעסים לים.. מה זה ריברסינג? האמת, קשה להסביר, צריך לחוות. זה תהליך של "נשימה מעגלית". תהליך של נשימה מודעת בקצב מהיר מהרגיל, נשימה רק לבית החזה. תהליך מאוד עוצמתי. תהליך שמי שנכנס אליו, לא יודעת איך יצא ממנו. תהליך שמפחיד אותי כל פעם מחדש. תהליך שאין לי מושג למה אני בוחרת לעשות אותו כל פעם מחדש. תהליך שמנקה אותי כל פעם מחדש. תהליך שמרגיע, תהליך שמאפשר לי נשימה. הרעיון הוא שכל תא בגוף שלנו נושא איתו זיכרונות מודעים ובלתי מודעים, של כל רגע בחיים שלנו. זיכרונות של הרגשות שלנו (שליליים וחיוביים) זיכרונות של מצבים שחווינו וכו'. נשימה מעגלית מכניסה חמצן חדש לתאים ולמעשה מנקה בכך את התאים. עם הניקיון הזה יוצאת כל הג'יפה החוצה – בצורת בכי, צעקות, תנועות ידיים ורגליים, ועוד ועוד (יש פעמים שיוצא גם צחוק!) וככה הכאב יוצא החוצה והתאים מתחדשים. אני יודעת שעבורי זה תהליך גופני מאוד מאוד עוצמתי. יודעים באיזה מצב מתחילים ולא יודעים איך הוא ייגמר, מה יצא, איך יצא. בריברסינג הראשון ("חימום") יצא הרבה בכי, וגם צעקתי המון. צעקתי את הצעקה שכל השנים רציתי לצעוק, את הצעקה שרציתי לצעוד כבר משהייתי ילדה קטנה, אבל לא העזתי. באמצע התהליך הופיעה גם הילדה הקטנה, בבכי. לא ידעתי אם היא בוכה כי היא מפחדת ממה שקורה לה-לי, או כי היא בוכה על הכאב שהיא נושאת איתה, על הפגיעה. מצד אחד רציתי להרגיע אותה שהכל בסדר, שאני שומרת, מצד שני –רציתי להמשיך בתהליך. לצעוק חזק יותר, להוציא עוד מהכאב הזה החוצה. הריברסינג השני היה בבריכה סגורה עם מים מים המלח. היה קשה לי לזרום, לבטוח, לתת אמון למים, למי שמחזיק אותי, לעצמי. אז יצא קצת בכי, וקצת כאב (ובכל זאת יצא!). הריברסינג השלישי היה בשש בבוקר בים המלח עצמו. כל הקבוצה החזקנו ידיים ונשמנו. אי אפשר היה לצעוק ממש (כי הזקנים שהיו במים בשעה המוקדמת הזו היו נבהלים) אז היה ריברסינג בקונרטול. גם בו יצא כאב ובכי ואפילו צעקתי קצת. בסופו הגיעה הזריחה! צפנו כולנו על פני המים וצפינו בשמש שעלתה, בזריחה מדהימה
